מצאתי את עצמי ברחוב ראשי וסואן של עיר מזרח תיכונית. האנשים
דיברו בערבית. בחנתי את עצמי. אני לבוש בגדים זולים וחובש
כאפיה. הרגשתי מתחת לבגדים את הרובה המקוצרר צמוד לצד הגוף.
בידיי היו תמונות ועליהן פנים לא מגולחות של גברים צעירים.
כנראה ערבים. הסתכלתי על פניהם. השוויתי אותם לפנים של קבוצת
אנשים שהתגודדה בפינת הרחוב הראשי וסמטה צדדית ואפלה. זה הם,
בטוח. הסתכלתי מאחורי ומצדדי. זיהיתי את אנשי הצוות שלי, שנעו
למקומות מוסכמים לפי סימנים מוסווים שעשיתי באצבעותיי. התהלכנו
ברחוב הראשי, סוגרים עליהם לאט לאט. האנשים שלי חיכו לסימן
שינחה אותם להסיר את הכאפיות, לחבוש את הכובע הצהוב, להסיר את
הבגדים העליונים ולהישאר במדים שמתחתם, לשלוף את הנשקים
ולפעול. הסתכלתי אל אבי, הסגן שלי. בתודעתי הופיעה הידיעה
שאמרה כי לאבי יש חוש מיוחד, הוא תמיד יודע מה התזמון הנכון.
על כל שאלה ששאלתי את עצמי קיבלתי תשובה. מה המקום שכל אחד
בצוות צריך לתפוס? איך הם יודעים מה אני רוצה שיעשו? האם אנחנו
אמורים לתפוס אותם או להרוג אותם? מה התוכנית? את הכל ידעתי
פתאום, כמו גם איך להפעיל את הנשק, מה לצעוק להם לפני שאני
יורה. נתתי לאבי להתקדם מעט לפניי. בדקתי שעבר מספיק זמן כדי
שמי שצריך לחסום את הסמטה מהצד השני הגיע לשם, ששאר הצוות נפרס
בעמדות שליטה מסביב לפינת הרחובות ושהם מוכנים. אבי הרים כלפי
בוהן מאשרת. מה הסימן לפעולה? יד שמאל מאוגרפת מונפת מעלה, ואז
משיכתה בתנועה מהירה אל הגוף. תוך חלקיק השנייה כל הצוות כבר
היה במדים, עם נשקים שלופים ומכוונים אל המטרות. מי שהיה צריך
הפיל אל הרצפה את עוברי האורח התמימים. מי מהם שהתנגד קיבל
מייד כדור ברגל. אני כיוונתי את הנשק שלי אל חבורת הגברים.
חלקם החלו לברוח אל הסמטה וחלקם שלפו אקדחים והפנו אלינו.
יריתי שלושה כדורים. שלושת הקדמיים מביניהם נפלו. הכוח שבסמטה
"תפר" את כל הברחנים. אבי, יוני, גיא ועידן ריססו בכדורים את
שאר החבורה. "שניים ברחו! שניים ברחו!" צעק יוני. "אבי, אתה
תכנס את הצוות לחיפוי, יוני, גיא, איתמר, אתם איתי". יוני סימן
לי לאיזה בניין הם נכנסו. אם הם יעלו לקומה גבוהה הם יכולים
לפגוע בנו מאחד החלונות. עד עכשיו העסק היה קל מדי וצריך היה
איזה סיבוך שיהפוך את המצב למעניין, יכניס קצת מתח למשחק.
נכנסנו לבניין לפי התרגולות המתאימות, מחפים על הכניסות. רצנו
במדרגות ובדקנו דירה דירה, חדר חדר. נשים זקנות צרחו וגברים
הרימו ידיים כשנכנסנו. אישה צעירה יצאה בריצה מחדר האמבטיה
עירומה, ונער אחד יצא מהשירותים כשהוא מועד ומסתבך עם התחתונים
והמכנסיים שעוד לא לבש. עשינו את זה בזריזות. שנייה לסריקת
החדר, שתי שניות הופכים את מה שבפנים, שוברים דלת פנימית או
ארון, צרור לשירותים. הגענו לדירה האחרונה, בקומה העליונה. הם
בטוח נמצאים פה. שברנו את הדלת וירינו פנימה. שמענו צעקה של
כאב. נכנסנו וראינו את אחד המחבלים על הרצפה צועק ורגלו
מתבוססת בדם. הוא ראה אותנו, הרים את הנשק והספיק לירות כדור
לפני שאיתמר חיסל אותו. יוני חטף את הכדור ונפל לידי. "איתמר,
תטפל בו. גיא, לחדר הפנימי". המחבל שבפנים ירה עוד כמה כדורים
דרך הדלת. התקרבנו אל שני צידיה בזהירות. פתחתי אותה בבעיטה
ונכנסתי כשאני שפוף. המחבל עמד שם כשהוא מחזיק ילדה קטנה צמוד
אליו ומכוון אליה את האקדח שלו. דילמה ערכית. דבר נהדר לשדרוג
משחק והפיכתו למרתק יותר. זה דורש קצת פסיכולוגיה. "אתה גמור",
אמרתי לו, "עדיף שתיתן לה ללכת". הוא פחד, הפנה את האקדח רגע
אלינו ואז חזרה אל הילדה. הוא נסוג אחורה עד שנצמד לחלון.
הילדה מיררה בבכי משכנע. "אל תדאגי, זה תיכף ייגמר". המחבל דחף
את הילדה עליי ואז ירה לכיווני. הוא פגע בה בגב. גיא מייד ירה
בו צרור והוא התעוות עם כל פגיעת כדור בבטנו, נשען לשנייה או
שתיים על אדן החלון כשחולצתו מתמלאת בכתמים אדומים כהים, ונופל
אחורה, מחלון הקומה הרביעית אל הסמטה.
החזקתי את הילדה בידיי. חשבתי שכמו שנראיתי בתחפושת ההסתוות,
היא היתה יכולה להיות אחותי הקטנה. היא הסתכלה בי בכאב, שפתיה
נעו, היא ניסתה למלמל משהו, אך קולה לא נשמע. תוך שנייה היא
חדלה מכך ושכבה מוטלת בזרועותיי כמו שמיכת פוך זוגית ומקופלת
שהוצאתי מהבוידם בסוף הקיץ, לפני שיגיעו הימים הקרים.
"רעשועון חדל!".
מחיאות כפיים סוערות קיבלו את פניי כשהתפאורה התפוגגה אל
האוויר וחזרתי לאולפן. "כל הכבוד! כל הכבוד!" אמר אבי המנחה
ומחא כפיים בעצמו. חייכתי בביישנות. אבי הרים את ידיו וסימן
לקהל לשקוט. "כמו שכולנו ראינו, שיחקת את הסיבוב הזה מצוין.
חוץ מהעניין עם הילדה. ואתה אפילו לא היית חייל קרבי בצבא!
נכון?". אבי הסתובב אל הקהל והפנה את מבטו למעלה. מעל ליציע בו
ישבו הצופים היה תא קטן שחלונותיו כהים. תא השופטים. "רבותיי
השופטים, הקהל והמתמודד שלנו ממתינים להחלטתכם". את תשומת הלב
משך לוח דיגיטלי גדול שהיה תלוי בתקרת האולם. הנורות עליו
הופעלו, וספרות החלו להתחלף בקצב מסחרר, עד שנעצרו על תשעים
וארבע. הקהל פרץ בתשואות. "תשעים וארבע, גבירותיי ורבותיי!"
קרא אבי. "תשעים וארבע! זהו אחד הציונים הגבוהים ביותר בתולדות
הרעשועון! אתה ממשיך לסיבוב הבא, ובגדול!". אבי פנה לעבר מצלמת
הצד. "אנחנו נחזור עם הסיבוב הבא, מייד לאחר הפרסומות".

"חזרנו אליכם עם הרעשועון, ואנחנו לפני הסיבוב השני של המשחק".
אבי הניח את ידו על כתפי. "אתה מוכן?" הוא שאל כשהוא מכווץ את
עיניו בדאגה מעושה. הנהנתי. "בזמן שהמתמודד שלנו מתחבר לעמדת
המשחק, אני אזכיר לכם את כלליו. השחקן מוחדר למצבים שמחוללת
תוכנה מיוחדת המנהלת את המשחק. בכל סיבוב לא נאמר למתמודד מהי
מטרתו ועליו לגלות אותה תוך כדי המשחק, ואז לפעול להשגתה,
כשאתם והצופים בבית רואים את זה קורה על מסכי הטלוויזיה שלכם.
אנחנו, מעמדת השליטה, מספקים נתונים וידע שעשויים לשרת אותו
היישר למוחו באמצעות אלקטרודות, אבל הוא זה שצריך לפרש אותם
ולעשות בהם את השימוש הנכון". אבי פנה אליי שוב, "תזכור, שאני
אהיה שם כדי לעזור לך". נערת הרעשועון היפה ליוותה אותי אל תא
הזכוכית, ועזרה לי להתחבר לעמדה. היא חייכה אליי כשחיברה את
האלקטרודות אל המקומות המיועדים בראשי.
"רעשועון התחל!".
מצאתי את עצמי יושב על כסא מרופד במשרד גדול ומעוצב, מול מחשב.
סביבי ישבו כמה אנשים וכולם הסתכלו על מסך המחשב שלי. הופיעו
עליו כל מיני ספרות ואותיות שנראו לי בהתחלה כמו סינית, אבל
כשהעמקתי בהם התחלתי להבין את משמעותם. אבי, אחד מראשי הצוותים
בחברה, אמר "אם אתה מצליח לפתור את זה, כולנו נהיה עשירים".
התחלתי להבין את המטרה של המשחק. הקשתי על המקלדת כל מיני
ספרות ואותיות שנראו לי מתאימים. זאת היתה בעיה של חישוביות
במקביל, ואפשר היה לפתור אותה אם מארגנים את הנתונים בצורה
אחרת. לחצתי "enter" והמחשב התחיל לעבוד. "רק שהוא יסיים לפני
שהבוס יגיע" אמרה מיכל, מהנדסת התוכנה. לפתע שמענו צעדים
מהירים ועצבניים במסדרון. זה היה יוני, הבוס. כל החבורה החלה
להתפזר בזריזות, אולם כשיוני נכנס היה ברור שמשהו קרה פה. יוני
נעמד במרכז החדר, הסתכל על האנשים ועל מסך המחשב שהיה עדיין
במצב עיבוד. "מה זאת ההתקהלות הזאת, למה הפרעתי?". אף אחד לא
ענה, ומי שהיה יכול התרכז בניירות על השולחן שלו או במחשב שלו.
עיניו של יוני החלו להתגלגל, הוא הסתכל אל התקרה, הניף אגרופים
ושאג שאגה גדולה וארוכה, קרע מעליו את הבגדים וגילינו שמתחתם
הוא לובש מדים. בידיו הופיע מקוצרר. יוני התחיל לירות עלינו
ללא הרף. מיכל נהרגה מיד. כל האחרים, כולל אני, הספקנו להשתטח
על הרצפה או לזחול מאחורי שולחן. יוני ירה מסביבו בטירוף. לרגע
הוא הפסיק, עמד מול המחשב שלי, כיוון והכניס בו צרור. המחשב
התפוצץ. מסביבי שמעתי כמה אנשים בוכים.
"רעשועון חדל!"
כשחזרתי הקהל המה. רובם התלחשו או דיברו, חלקם קראו קריאות
אכזבה ואחרים מחאו כפיים. "זה היה משחק קשה, נכון?" שאל אבי
ופנה לקהל, "טוב, ברשותכם". הקהל השתתק. "זה היה סיבוב קשה
מאוד, אנחנו לא סיפקנו למתמודד את מלוא הנתונים, וכמו כן החלק
האחרון בסיטואציה נבע מתקלה של התוכנה שלנו שבילבלה בין
המצבים, ולכן נאלצנו להפסיק את המשחק". "בנתונים האלה היה מאוד
קשה להצליח, והפעם לא יינתן ציון, אבל יש לנו דרך לתת למתמודד
לנסות ולהעפיל לשלב הבא". אבי הסתובב אליי. "עלייך לענות על
שאלה אחת". במיומנות של מנחה מקצועי הוא המתין מעט כדי ליצור
מתח ודריכות. הרגשתי אותם בגופי. "התשובה לשאלה תקבע אם אתה
עולה לסיבוב הבא, ויש לך עשרים שניות לענות. אתה מוכן?".
הנהנתי. "תאמר לי בבקשה, מה היתה מטרת המשחק האחרון?". התחלתי
לחשוב. היתה לי תשובה, אבל בכל זאת ניסיתי לאסוף מחדש את
הרמזים ולבחון אותה. לא מצאתי שום דבר שיסתור את מה שגיבשתי
במהלך הסיבוב. "להתעשר" עניתי. הקהל השמיע קולות אכזבה, אבל
אבי הרגיע אותם בידיו. "רבותיי וגבירותיי, השופטים לוחשים לי
שהתשובה מספיק קרובה, ולכן אנחנו נאפשר לו להמשיך לסיבוב
הבא!". תשואות ומחיאות כפיים פרצו בסערה. הרגשתי הקלה. "תחזרו
אלינו לאחר הפרסומות, כשאנחנו נמשיך לסיבוב הבא של הרעשועון.
אני מקווה שנפתור את בעיות התוכנה, ואני מבטיח לכם שזה יהיה
סיבוב קשה ומעניין במיוחד".

מצאתי את עצמי בבר הומה אנשים. האורות היו מעומעמים ונשמעה
מוזיקת אסיד-אמביינט שמילאה את הראש ואת הבטן. האנשים דיברו,
רקדו, עישנו. ניסיתי לבדוק אם אני נמצא עם חברים, אבל הייתי
לבד. ישבתי סמוך לבר עצמו, והברמנית הגישה לי כוס משקה אדום עם
קש. "הבלאדי מרי שלך, אדוני". לקחתי שלוק והסתכלתי סביב. בקצה
השני של החדר, נשענת אל הקיר, ישבה בחורה יפה לבדה. היה נדמה
לי שכל האורות בבר האפל הזה מכוונים אליה. היא נראתה לי מאוד
דומה לנערת הרעשועון, אבל היתה מאופרת שונה. עיניה היו מודגשות
בשחור, היא לבשה בגדי עור בוהקים ונראתה מבוגרת מעט יותר. פניה
רציניות ומסתוריות, לא כמו אלו של נערת הרעשועון שהיו מלאות
חיוכים ושקופות. היא היתה שם לבד. קראתי לברמנית. ביקשתי ממנה
שתביא לבחורה הזו משקה על חשבוני. "מה אתה מעוניין להזמין
לה?". עצמתי את עיניי, מנסה לבדוק אם הנתון הזה מגיע למוחי.
"אורגזמה" פלטתי, מרוצה מעצמי. "בסדר גמור". הברמנית הכינה את
המשקה והביאה אותו אליה. היא הגישה לה אותו והן דיברו מעט,
הברמנית הצביעה אליי והלכה. הבחורה הסתכלה אליי, חייכה והרימה
את הכוס לעברי. הרמתי את הכוס שלי לעברה. קמתי מכסאי והתחלתי
לחצות את החדר הצפוף לכיוונה, נזהר לא לשפוך על אף אחד
מה"בלאדי מרי" שלי. "היי, אתה" שמעתי קול פונה אליי כשהייתי
באמצע הדרך. זה היה אבי. הוא נשען על הבר ובידו כוסית. "תיזהר
ממנה. היא רק תבלבל אותך. אתה עוד לא הבנת מה המטרה". היססתי
אם להמשיך. אבי אמור לעזור לי. אבל יכול להיות שכשהמשחק נמשך
ורמת הקושי עולה, הוא בעצם פה בשביל לבלבל אותי. המשכתי הלאה
ואבי עוד קרא אליי, "טוב, זה על אחריותך, תזכור שאני הזהרתי
אותך". לא הטרדתי את עצמי יותר בזה. החלטתי לסמוך על
האינסטינקטים שלי. הגעתי אליה והתיישבתי מולה. "את יודעת שנראה
כאילו כל האורות בחדר מאירים אותך". היא חייכה במתיקות, ואז
הרצינה ורכנה אליי. "מה אמר לך האיש ההוא?". הופתעתי. אני
בעצמי ניסיתי לשכוח. "תקשיב לי טוב. אתה נמצא בסכנה. במשחק הזה
יש כמה באגים. אני לא יכולה להסביר לך הכל, אבל אם יקרה לך
משהו, אתה לא מוגן". "אז מה אני אמור לעשות?" שאלתי בדאגה. היא
נשענה אל הקיר וחייכה שוב. "מה שאמרת קודם היה מקסים, אתה ממש
חמוד. ממש בא לי ללכת איתך לאיזשהו מקום ולהתנפל עלייך. עשית
את זה פעם בשירותים?". קמנו, היא הוליכה אותי לשירותים של הבר.
נכנסנו לאחד התאים. היא רכנה על ברכיה, פתחה את רוכסן מכנסיי
והחלה לגעת באיברי עם לשונה ושפתיה. לפתע שמעתי מהבר צעקות
וצרחות. ניסיתי לצאת מהשירותים. היא אחזה בי. "אל תלך, בבקשה
אל תלך" היא אמרה, כמעט בוכה. "אני מוכנה לעשות הכל". השתחררתי
ממנה, רכסתי את מכנסיי וניגשתי לדלת השירותים. פתחתי אותה
וראיתי חבורה של חיילים במדים, חלקם עדיין לא הורידו את
התחפושת שלהם לחלוטין, לבושים חולצה צבאית ומכנסיים יקרות,
יורים לכל עבר. הספקתי לראות את אבי חוטף כמה כדורים ונופל אל
הרצפה מתבוסס בדם. אחד החיילים הבחין בי והתחיל להתקדם
לשירותים. סגרתי את הדלת. "רעשועון חדל! רעשועון חדל!" צעקתי,
אבל לא קרה דבר. הבחורה החלה לצחוק. החייל פרץ את הדלת בבעיטה.
הבחורה התנפלה עליו והוא ירה בה מייד, במקצועיות. "רעשועון
חדל! רעשועון חדל!" צרחתי בכל הכח כשאני הולך אחורה. החייל
התקדם לעברי וכיוון אליי את הנשק. "רעשועון חדל" בכיתי.
התעוררתי. הבית היה חשוך. הייתי מכוסה זיעה. הפיג'מה שלי,
הסדינים, שמיכת הפוך שהוצאתי מהבוידם בסוף הקיץ, רטובים
לחלוטין. התרוממתי ואימצתי את עיניי כדי להתרגל לחושך. לידי
שכבה אשתי. היא התהפכה מתוך שינה ומילמלה משהו שלא הצלחתי
להבין. הרגשתי שהאזניים שלי כואבות ואני שומע זמזום צורם. בטח
מתפתחת לי איזה שפעת. ככה אני לא אצליח להירדם כבר. קמתי בשקט
וניגשתי לאמבטיה. הדלקתי את האור והסתנוורתי לרגע. שטפתי פנים.
הכנתי לי משהו לשתות במטבח והלכתי לסלון, מדליק את האור הקטן
כדי לקרוא עיתון.
"בום!!!". פיצוץ חזק נשמע מדלת הבית. כל הסלון התמלא בעשן
ופנימה פרצו ארבעה חיילים עם מסיכות ונשקים מקוצררים. הם כיתרו
אותי וכיוונו עליי. הרמתי ידיים. "מה אתם רוצים?" שאלתי. הם לא
ענו ורק עמדו מולי. מבעד לעשן, מכיוון הדלת, נכנסו לבית אבי
ולצידו הילדה הערביה שמתה בזרועותיי. מה הם עושים אצלי בבית?
אבי הסתכל אל הילדה. היא הצביעה עליי והסתכלה על אבי, שחייך
וליטף את ראשה. "קדימה", הוא אמר. התחלתי ללכת אחורה. החיילים
התקדמו לעברי. לא היה לי יותר לאן לברוח, לאיפה להתחמק. בגבי
היה החלון הגדול של הסלון, והרגשתי את המעקה על ישבני. זה כל
כך קל, חשבתי, כל כך קרוב. המטרה היתה ברורה לי יותר מאי פעם.
בזריזות הסתובבתי, טיפסתי על המעקה וקפצתי החוצה.
לרגע שמעתי את הרוח חולפת ליד אזניי. שריקתה השכיחה ממני את
הזמזום, ואני עצמתי את עיניי ולחשתי לה באהבה, "רעשועון חדל".