הוא נתן לה סטירת לחי מצלצלת וסינן לעברה עוד משהו בחצי לחש,
יצא לה קצת דם מהאף אבל היא סובבה את ראשה והסתכלה לתוך עיניו
הכחולות, העמוקות, היא ידעה שהוא אוהב אותה, באמת. החברים שלו
הסתכלו עליהם מהצד בהערצה. הוא הסתובב אליהם, אמר משהו, וכל
החבורה פרצה בצחוק מרושע והמשיכה ללכת במעלה המדרחוב  כאילו
כלום לא קרה, כאילו אין בחורה צעירה ויפה עומדת כמו בובת
סמרטוטים מרוטה באמצע המדרחוב, בוכה.
ירדתי מהברזלים והלכתי לכוונה. זו היתה רוני מהשכבה מתחתי, לא
ממש היכרתי אותה, היא גרה ברחוב שלי ואנחנו נוסעים מידי פעם
יחד באוטובוס, בקו 28, לתיכון. היא עולה תחנה אחרי וכמעט תמיד
מתיישבת מולי ברביעית הספסלים הפונים זה לזה בקדמת האוטובוס,
היא נחמדה, ואנחנו בדרך כלל מחליפים חיוכים מנומסים של שני
אנשים שהנסיבות וההרגל כפו עליהם לראות זה את זה, אבל אין להם
עניין של ממש אחד בשני. אני בטוח שהיא לא ידעה איך קוראים לי,
אבל אני ידעתי איך קוראים לה, כי בניגוד אליה אני רק עשיתי את
עצמי כאילו אין לי עניין של ממש בה, יש לי.
"הכל בסדר ?!"  שאלתי ומיד קלטתי שזו בוודאי אחת השאלות
הטיפשיות ביותר שהייתי יכול לשאול במצב הזה, היא לא ממש ענתה,
רק בכתה בשקט בלי להפנות את ראשה, נגעתי בכתפה בעדינות והיא
הסיתה את ידי בפתאומיות והרימה את מבטה אלי. היא זיהתה אותי,
יכולתי לראות זאת בעיניה, היא חייכה, מין חיוך של הכרת תודה על
טוב לב של אדם זר, "אתה חמוד, תודה, אבל אני בסדר". הצעתי לה
את מטפחת הבד שלי עם רקמת הקשת לנגב את פניה והיא לקחה אותה
וחייכה, "ואני חשבתי שהאדם האחרון עלי אדמות שהשתמש במטפחות בד
היה סבא שלי ..." חייכתי אליה, העיניים העצובות שלה התבוננו
בי, בחנו אותי, "תשאירי אותה אצלך, תחזירי לי אותה באוטובוס
מתישהו, אם תרצי" אמרתי וחזרתי לחבר'ה על הברזלים.
למחרת באוטובוס היא התיישבה לידי והושיטה לי את מטפחת הבד שלי,
היה למטפחת ריח מתוק, ריח של משהו שכיבסו ביד, משהו חשוב מידי
מכדי לזרוק למכונת הכביסה, "תודה" היא אמרה, "מה שעשית אתמול
עשה לי הרבה טוב. קוראים לי רוני", היא אמרה, נתנה לי נשיקה
עדינה על הלחי והושיטה את ידה "אני גיא" עניתי, ולחצתי את ידה.
כמעט לא החלפנו מילה כל הנסיעה, אבל באיזשהו אופן השקט הזה
קירב אותנו, אני הרגשתי את זה ואני חושב שגם רוני.
בערב, התקשרתי אליה, את הטלפון שלה השגתי מזמן, אבל אז כאילו
לא הייתי קיים בשבילה, היא בוודאי לא היתה מבינה מי אני או מה
אני רוצה ממנה ואני לא חושב שזה היה מעניין אותה במיוחד, אבל
הפעם זה אחרת. דיברנו כאילו אנחנו מכירים זה את זה שנים, היא
סיפרה לי על יואב, הבחור שנתן לה את הסטירה במדרחוב. היא אהבה
אותו, הוא התנהג אליה כמו לסמרטוט, אבל היא אהבה אותו, והיא
היתה בטוחה שגם הוא אוהב אותה, היא ידעה שזה כך ושהיחס שלו
אליה הוא רק בגלל הצורך שלו להראות "גבר" מול החברים שלו ושעם
הזמן הוא יתבגר ויתגבר עליו. היא ידעה שזו לפעמים אשמתה, כמו
באותו יום במדרחוב, היא פשוט אמרה משהו לא במקום והסטירה באמת
הגיעה לה ושברגעים שלהם לבד, יחד, הוא הכי מקסים בעולם, הוא
יודע לפנק אותה, הוא יודע לגרום לה להרגיש מאושרת והוא כל כך
יפה שזה פשוט כואב. הקשבתי, אמרתי מילות הסכמה מידי פעם, ובאמת
הקשבתי והאמנתי לה, ונקרעתי מבפנים.
הפכנו להיות ידידים טובים, היא סיפרה לי על החיים שלה ועל
מערכת היחסים שלה עם יואב, לי לא היה מה לספר לה, ממילא אין לי
חיים. הם המשיכו להיפגש, ואני הרגשתי את המתח באוויר כשהוא היה
בסביבה, בכל פעם שהוא הסתכל עלי, וידעתי שאני צריך לעשות משהו
בנידון.
ביום חמישי כשנפגשנו באוטובוס, היא זו שהקשיבה. מערכת היחסים
שלה עם יואב חולנית, אמרתי לה, הוא מנצל אותה, את טוב הלב שלה.
היא משלה את עצמה אם היא חושבת שהצורה שבה הוא מתייחס אליה
תשתנה, היא לעולם לא תשתנה, זה מה שהוא. היא חייבת להבין
שאפילו אם הוא אוהב אותה, היא ראוייה למשהו טוב יותר, למישהו
ראוי יותר, היא חייבת לנסות להסתכל על הדברים בראייה מפוכחת
יותר, לשים בצד את היופי והכריזמה שלו ולהבין שלאהבה שלהם אין
עתיד, היא חייבת לעזוב אותו. בערב שכנעתי אותה ללכת איתי ללונה
פארק שהגיע לעיר, רציתי לשמח אותה קצת. עלינו למתקנים ושיחקנו
בדוכנים וצחקנו המון והצטלמנו יחד ואכלנו צמר גפן מתוק ותירס
חם והתחבקנו.
למחרת הגעתי אליו הביתה, סתם דירה בסתם מקום, בניגוד גמור
אליו. דפקתי בדלת ופתחה לי אישה אחת,הזמינה אותי להכנס והובילה
אותי לחדר שלו. הוא הופתע לראות אותי, וידעתי שאני צריך לנצל
את גורם ההפתעה, התיישבתי לידו, "אתה צריך לעזוב אותה, היא לא
בשבילך" אמרתי לו, הוא גיחך, הוצאתי את התמונות שלי ושל רוני
מחובקים בלונה פארק שצילמתי יום לפני והראיתי לו, "היא הולכת
עם כל אחד, אפילו איתי" אמרתי, תחשוב איך תראה בעיני החברים
שלך כשהם ידעו שהיא בוגדת בך עם אחד כמוני. הוא הסתכל עלי ולא
האמין, ראיתי את הכעס בפניו, "איך היא מעיזה לבגוד בי, הכלבה,
ועוד איתך ?! " הוא גיחך והדליק לו סיגריה, "אני לא רוצה אותה
יותר, היא שלך". "אתה לא מבין, אני לא רוצה אותה, אני רוצה
שתפרדו כי אני רוצה אותך, רדפתי אחריה כל הזמן כי חשבתי שזו
הדרך היחידה שלי להכיר אותך, אני אוהב אותך" אמרתי וליטפתי את
שערו השחור החלק. הוא סטר לי בחוזקה, יצא לי קצת דם מהאף אבל
סובבתי את ראשי חזרה להסתכל בעיניו הכחולות, העמוקות, וראיתי
זאת בעיניו, הוא אהב אותי, באמת.