פראדידל, פראפראדידל, פראפראפראדידל.
עוד תיפוף מאולתר, עוד דקות ספורות של מקצבים לא מתוכננים.
הוא יושב ומספר לי סיפור, עם כל המקצבים שקיימים בעולם. בלי
כוונה או עם כוונה, לא משנה.
האמת היא שאני חייבת לעוף מכאן, אבל המקצבים העצלים והרגועים
שלפתע מתפרצים בקטע מהיר ועצבני, מרתקים אותי  למקום כמו
בהיפנוזה.
יכול להיות שהוא לא המתופף המוכשר ביותר בעולם, אבל הוא עושה
לי משהו...

הלב שלי מפמפם, הרבה הרבה בום-בום, בום-בום, בום-בום.
הכאב מתפצח ונמס עם כל מכה על הבס, וכולי נשטפת בגל חמים של
אושר, שהלוואי והייתי יכולה לומר שהוא נצחי...

הבלוז שלי מתערבב עם הרגאיי העצל, ולרגעים הופך לרוק כסאחיסטי.
הוא מספר את החיים שלי, והוא לא יודע. הוא לא מבין איפה אני
שומעת סיפור, בין כל המקצבים המשונים שהוא מתופף.

כל מה שאני יכולה לומר לו, זה שאני מרגישה שזה עליי. על איך
שאני לפעמים שקטה ורגועה, לפעמים עצלה ומלנכולית, ולפעמים
שמחה, קופצנית ומתפרצת לכל עבר כמו הר געש. אבל אני לא אומרת
לו. הוא מחייך ומתפלא שאני לא זקוקה כמוהו לאטמי אזניים, שאני
לא משתגעת מהשינויים הפתאומיים שהוא עושה. שאני לא משתגעת
מהווליום החזק.

לאט לאט הוא מתעייף, וגם אני אתו. הוא חייב  לחזור ולהתאמן על
קטע שכתוב לו מראש, משהו שהוא משתעמם ממנו מהר ושקשה לו להתמיד
עליו. אני חייבת לחזור לחדר שלי ולהתחיל לעשות את העבודה
בהיסטוריה שאין לי מושג איך להתחיל אותה, על חומר שדי משעמם
אותי מהר, ושקשה לי להתרכז בו.

אני מעדיפה לשבת ולהתרכז בתופים, בו ובהבעות פניו שמביעות גם
את התענוג וגם את המאמץ והבילבול, ובעיקר בחוסר הסדר שעושה
בתוכי סדר מופלא... אולי יום אחד גם אני אדע לתופף. בינתיים,
ברגעים האלוהיים הקטנים האלו, הוא מתופף בשמי, אל העולם.