- מה שחשוב זה שאנחנו אוהבים אחד את השני, היא אמרה לי בקול רך
ועיניה שידרו תום. החזקתי עצמי, התאפקתי - אבל לבסוף נכנעתי:
אין דבר כזה - "אחד את השני", תחליטי. או שאנו אוהבים האחד את
השנייה או האחת את השני. זה בלתי מתקבל על הדעת!
היא מהרה לשחרר את ידה שהייתה כרוכה סביב צווארי. עיניה נמלאו
דמעות ונדמה היה שהן עומדות לפקוע.
היא באמת השתדלה, אבל יש דברים שקשה לי לעמוד בפניהם.
כבר בפגישה הראשונה ידעתי את זה.
- תגיד, אתה בן-אדם כנה? - היא שאלה בבית הקפה.
- כן, עניתי לה בטון נרגז.
- ידעתי, היא השיבה.
- לא אמרתי "כן" כאישור - תיקנתי את העברית המזוויעה שלך,
עניתי בעוד לחץ הדם שלי עולה. יש לומר "כן", אין מילה כזו -
"כנה". פרט לכך עדיף שתאמרי "אמור" או "הגד" מאשר "תגיד".
"תגיד" זה בלשון עתיד ולא ציווי.
כבר בצבא התוודעתי לעלגות הסובבת אותי. מפקדי שנא אותי.
בכל פעם שהוסיף לשם עצם קיבוצי כלשהו סיומת רבים מיותרת
("מידעים", "רכבים", "ציודים", "נשקים" וכו'), הזדעקתי לתקנו.
מה אומר? הכרתי היטב את תא המעצר הקט, ואת הרס"ר המשופם, חסר
כללי העברית, שרדה בי בשפה קלוקלת.
- אטאטא גם אטאטא הרס"ר, נהגתי לענות לו, אך לא אוכל להבטיח לך
שלא תישאר טיפת אבק, כיוון שאבק אינו נוזלי. מוטב היה אילו
בחרת בביטוי "קמצוץ אבק", או אפילו "קצת אבק" העממי יותר.
- וואלה אבשלום, אני לא יודע איך לאכול אותך..., היה עונה לי
במבוכה.
- אינני מזון, נהגתי להשיב לו.
אני בודד, מה אוסיף ומה אומר, ידידיי. פעם, העברית כובדה כאן
בארץ.
אבל אני, הבינותי כי ימים אלה הם ימים אחרים. ימי השפה
הנלוזה.

- כן נשמה, תמיד נאהב אחד את השני, עניתי לה זב שפתיים ועתיר
עצב פנימי.