אחרי שהיא הלכה יוסי נשאר לבד בשדה  וקטף לו חרציות. עם כל עלה
שקטף מכל חרצית הוא ספר- אוהבת אותי, לא אוהבת אותי וכן הלאה
וכן הלאה, עד שנגמרו לו כל החרציות והוא הלך וקטף עוד עד שלא
נשארו יותר חרציות בשדה.
ואז החליט יוסי שעליו לברר אחת ולתמיד את הסוגיה הזאת של האם
זה באמת עובד מבחינה סטטיסטית לקטוף עלים של חרציות ולבדוק אם
מישהי (או מישהו) אוהבת (או אוהב) אותך ולכן הלך לו יוסי לשדה
הסמוך וגם שם קטף לו את כל החרציות עד שנגמרו וכך המשיך לו
יוסי וקטף חרציות בכל מקום שבו הן היו . ובכל פעם שגדלה חרצית
חדשה במקום זאת שקטף  לפני כן, קטף גם אותה וצירף אותה
למחקרו.
במשך הזמן, הפכה המשימה להיות קשה יותר ויותר ולכן החליט יוסי
להשתכלל. מכיוון שהוא לא יכול להשקיע את כל זמנו וכוחו בקטיפת
חרציות, החליט לפרסם בעיתון המקומי מודעת דרושים שאמרה: כסף קל
בזמן קצר, דרושים אנשים חרוצים לקטיפת חרציות עבור מחקר מדעי
סודי. אפשרויות לקידום .
המודעה נראתה מבטיחה לכל הדעות ואף מסקרנת ולכן זכה יוסי
להמוני פניות של בני נוער, קשישים, סטודנטים ומבוגרים שחפצו
ההכנסה צדדית משתלמת. יוסי ערך להם אודישנים, בהם התבקשו
המועמדים לעבודה לקטוף כמה שיותר חרציות בדקה, לתלוש להם את
העלים ולספור את הפעמים שיצא אוהב  לא אוהב. את התוצאות הטובות
ביותר השיגו 5 בני נוער ועוד כ- 10 מבוגרים. הם נבחרו למשימה
והמבצע יצא לדרכו.
מדי בוקר העיר יוסי את עובדיו ב- 7:00  ולאחר ארוחת בוקר קלה,
התחלקו לחוליות שיצאו באופנועי שטח מיוחדים לשדות שבסביבה
וקטפו מספר גדול ככל הניתן של חרציות. לקראת הצהרים חזרו ולאחר
הפסקה קלה  פנו למיין את החרציות. כל זאת לא לפני שהוחתמו על
שבועת סודיות והסכם שלא לספר לאף אחד על המחקר המדעי. כך התפתח
לו העסק מבלי שהניב תוצאות חד משמעיות.
במשך השנים נוספו עוד עובדים וחברת חרציות- אוהב, לא אוהב הפכה
לרשת כלל ארצית שהביאה למצב בו החרציות בארץ היו במצב של
הכחדה. אנשים שוחרי טבע יצאו להפגנות נגד יוסי והחברה. הם מחו
על קטילת החרציות השיטתית והשוו את יוסי ועובדיו לנאצים
המחוללים שואה כנגד פרחים חפים מפשע שהודבקו עליהם סטיגמות של
מגידי עתידות שלא בצדק. בראש המפגינים עמדה אותה נערה שבגללה
החל יוסי במחקר, אך ליוסי העובדה הזאת כבר לא שינתה דבר. הוא
מזמן שכח את הסיבה למחקרו ויותר הטרידה אותו העובדה שלא היו
בידיו ממצאים משכנעים שיזעזעו את העולם.
בינתיים נתקל יוסי בבעיה חדשה: מה לעשות עם כל אותן חרציות
שלאחר שנקטפו, נתלשו ונספרו לא היה להן כל שימוש. אם כן, הקים
יוסי מפעל לחיסול חלקי חרציות משומשים. המפעל השמיד את
הגבעולים והעלים התלושים בשלל שיטות- שריפה, קבירה באדמה
וטחינה דקה עד הפיכת הגבעולים לפירורי אבק. כך פתר יוסי בעיות
אבטלה רבות במדינה, שכן כל המפעלים שהקים דרשו הרבה ידיים
עובדות וזה סיפק פתרון עבור הרבה אנשים. לצד כל אלו, שהיו
אסירי תודה ליוסי ולמפעליו, קמו לו גם מתנגדים רבים. מלבד
שוחרי הטבע, היו גם המדענים שטענו שיוסי אינו עוסק בחקר מדעי
ואין לו כל דרך להוכיח את העובדה שעל ידי תלישת עלים של חרציות
ניתן למדוד עוצמת אהבה של אדם. גם הפסיכולוגים לא הסכימו עמו
וטענו שאם יצליח לבסס את טענתו, האהבה האמיתית והטהורה לא תמצא
את מקומה יותר ובמקומה ישתמשו אנשים בפרחים כדי לדעת אם מישהו
אוהב אותם. הם גם טענו שיוסי מטורף ושיש לאשפז אותו. אבל אף
אחד לא הקשיב לפסיכולוגים.
חלפו שנים רבות ויוסי כבר היה קשיש. הוא מעולם לא התחתן ולא
היו לו ילדים , מפני שכל פעם שנוצר לו קשר רציני, הוא השתמש
בחרציות לוודא שזאת אהבת אמת וכל פעם נוכח לדעת שלא, ניתק את
הקשר, וכך נשאר ללא אהבה וילדים.
בגיל 90 החל יוסי לגסוס ולפני מותו (בשיבה טובה, כמובן) הוא רק
ביקש שימשיכו את מחקרו ושלא יסגרו את המפעלים. הוא מינה את
סגנו לרשת את מקומו ואז מת לו בתחושת תסכול מוחלטת, לאחר שבילה
את כל ימי חייו בלנסות להוכיח משהו ונכשל בו.

לסיפור זה היו יכולים להיות מספר סופים, חלקם טובים וחלקם
רעים. אך לצערנו, שוחרי הטבע באשר הם, ולצערן הרב ביותר של
החרציות, המשיכו יורשו של יוסי וכל שאר העובדים במחקר המדעי
ועד היום הזה שבויים המוני אנשים על פני כדור הארץ בשאלת האם
חרציות יכולות לוודא את קיומה של אהבה , וכנראה שעד קץ הימים
תשאל את עצמה האנושות- אוהב , לא אוהב.