כאמור, שלמה לא ראה את מה שאני ראיתי, כי הוא היה מסטול
לגמרי.
אבל אני ראיתי, אני ראיתי הכל.
זה היה כל כך יפה, זה היה תערובת של בנאדם רב-פרצופי, עם גוף
שמן וגדול שניראה ממש כמו גוף של דבורה, רק לא באותו הגודל.
רגליים לא היו, אלה היו זרועות ענק שהשתרעו לאורך ק"מ בערך.
הפרצופים כל הזמן התחלפו,
פעם ראיתי את אבא שלי, ופעם את אמא, פעם את סבא ופעם את סבתא,
אני חושב שראיתי את כל הפרצופים שראיתי אי פעם בחיים שלי.
זה ישב על ענן גדול, אני חושב שזה היה בשמיים.
זה התחיל לדבר איתי על כל מיני דברים שקרו לי בחיים שלי, אני
אפילו לא זוכר על מה.
אני כן זוכר שהוא דיבר איתי על השדה ששרפתי עם בן-דוד שלי
כשהיינו קטנים, או על היומן הפרטי שרשמתי לעצמי כשהרגשתי שאני
לא מצליח לבטא את עצמי בפני אנשים.
במשך כל הזמן הזה שהדבר הזה דיבר איתי, אני פשוט ישבתי
והקשבתי, אפילו לא פחדתי קצת.
זה היה כל כך מרגיע, זה ליטף אותי וזה נתן לי חום.
זה נתן לי להרגיש סחרחורת קלה,
אבל סחרחורת נעימה, ולא מציקה.
זה לא נתן לי לדבר הרבה משום מה, כל פעם שניסיתי ללחוש משהו,
זה ישר התפרץ לדברי, אבל לא בכעס, אלא בעדינות, כאילו שהוא
מנסה להגיד לי משהו שאני לא יודע, אבל אני צריך לדעת.
"אתה עדיין חי?" שאל שלמה.
לא ידעתי מה לענות לו, וגם לא רציתי לענות לו, כי רציתי להמשיך
להקשיב למה שהדבר הזה אמר לי.
ניסיתי להיזכר מתי זה הכל התחיל,
ואז נסוגתי לאחור ואמרתי לעצמי- זה רק חלום, זאת לא המציאות,
אני בטוח חולם את זה, כי הרי אין באמת בנאדם רב-פרצופי עם גוף
של דבורה וזרועות ארוכות במקום רגליים.
הקלישאה הידועה הזאת, שאומרת שאם צובטים את עצמך וזה כואב זה
אומר שאתה לא חולם היא בולשיט, כי אני צבטתי את עצמי וזה כל כך
כאב, זה ממש הפריע לאותו רוגע שהיה ממקודם, כשהיתה לי סחרחורת
חמימה ונעימה.
אז יכול להיות שהקלישאה הזאת כן נכונה ואני לא חולם?
יכול להיות שאני באמת נמצא בשמיים, בין העננים, מקשיב לדבר הזה
מדבר ומדבר על החיים שלי כאילו שהם ספר שניתן להשיג בכל חנות
ספרים מסכנה?
"דבר אליי בנאדם!"
המשיך שלמה...
משום מה היה נדמה שהמילים של שלמה הם הד שחוזר על עצמו, בלי
שום פשר ומשמעות, כאילו זה הכל אותו משפט אחד ארוך, בדיוק כמו
הזרועות של הדבר הזה.
איך הגעתי לפה?
יכול להיות שאני מסומם?
יכול להיות שהדבר הזה שדיבר אליי כל הזמן הזה הוא הסם?
עכשיו אני מבין את הסחרחורת ואת החמימות, כניראה שזה באמת...
רגע רגע...
למה הכל חשוך פתאום?
למה אני לא שומע את שלמה יותר?
אני כבר לא מרגיש את הגוף שלי, הכל נהיה כל כך קל יותר.
יש לי הרגשה שאני יודע איפה אני נמצא,
ובכל זאת אני מחכה לאמא שלי שתגיד:
"נדב, קום, יש בית ספר"
אבל אני לא שומע כלום יותר, חוץ מאת עצמי,
אני רק מקווה שמישהו שומע אותי.