במילים שלי יש חרירים, לא יודע איך, תהרגו אותי, עד שהן נשפכות
החוצה, יוצא מהן כל האוויר
אז אני מוצא אותן מעוותות בכל מיני תנוחות מוזרות, פעם אחת
הייתי בטוח שראיתי שם אוכל, של כלבים, חום כזה ועגול, פעם גם
ראיתי שם את כל החיים שלי.. ככה, בכמה מילים.

ייאוש, מילה מוזרה
איש זקן שמתעטש
אולי סתם מישהו שעישן כשבא לו סיגריה, אכל כשהיה לו רע, שתה
שיהיה לו טוב, חיי רק פעם אחת, דיר באלק.
ועכשיו הוא מנסה לברוח מזה.. בכל המהירות.. וזה מה שיוצא לו

ייייאוש...

לפעמים נכתבים דברים שאין להם שום משמעות
לפעמים דברים שאין בהם משמעות נכתבים רק בשביל שמישהו אחר ימצא
בהם אותה

אמא אמרה לי שהיא שונאת אותי, היא שפכה עליי את מה שנשאר לה
מהקפה, ואמרה שהיא שונאת אותי
אז פתחתי את דלת המקרר, הוצאתי חפיסה שלימה של שוקלד פרה
ויצאתי מהבית.
רצתי את כל המדרגות שתיים שתיים וכשהגעתי למטה כבר הרגשתי שהוא
הרבה פחות קר ממה שהוא היה כשהוצאתי אותו מהמקרר.
בחוץ היו לפחות ארבעים מעלות חום, השמיים היו לבנים לבנים אבל
כמעט בלי אף ענן,  האוויר עמד, ממש לא זז, כאילו יש צפירה או
משהו רק שאי אפשר ממש לשמוע, גם כשמקשיבים, ואם הייתי עוצר
לרגע הייתי יכול לחשוב שיורד גשם כי על העץ שמחוץ לבניין שלי
היו המון ציפורים שלא הפסיקו להזיע ולהרטיב לנו את כל הכניסה
לבניין.
נראה לי שזה היה היום הכי חם בעולם.
ואני דווקא שמחתי, מרגיש איך השוקולד הקריר והמוצק הופך לעיסה
חמה, מביט באנשים שעוברים לפני מתנשפים בכבדות, מתנגבים
בחולצות, נאנחים, נכנעים לאגלי הזיעה, נשרפים לאיטם.
חישבתי את הזמנים, כמה זמן יקח לי להגיע מפה אל חוף הים, ואם
אני אספיק לחזור לפני שהשמש תשקע, התחלתי ללכת מהר, בצעדי ענק,
צעדים של דינוזאור.. משהו-רקס, דינוזאור כזה שקט ועדין, שכולם
פוחדים ממנו אבל בעצם בפנים הוא נורא מפחד מכולם, מה הוא אשם
שהוא כזה, דינוזאור כזה שנורא ממהר להגיע לים לפני שהשמש תשקע
לו ואז.. ואז הוא לא יספיק לחזור הביתה בזמן ואמא שלו תכעס.
כן, גם לדינוזאור יש אמא.
בדרך אל הים הייתי צריך לעבור המון כבישים ונראה לי שעם כל
הכבישים שעברתי, ועברתי באמת המון, זה כלום לעומת כל המחשבות
שהייתי צריך לעבור. וכשעוברים מחשבה זה לא פשוט כמו לעבור
כביש, לא שלעבור כביש זה דבר פשוט, רק לפני כמה חודשים אמא
הסכימה שאני אעבור אותם לבד, אבל עם כל הכבוד לכבישים, לעבור
מחשבות זה קצת יותר מסובך.
אחרי כל מחשבה הייתי קצת יותר קרוב אל הים, וכשחשבתי על זה ככה
הרגשתי הרבה יותר טוב.
זאת הפעם הראשונה שאני הולך לים לבד, כבר הייתי בים כמה פעמים
אבל לבד אף פעם לא הייתי, אז כשנסענו עם אבא במכונית זה נראה
ממש קרוב, ועכשיו זה נראה כל כך רחוק, אפילו שרואים כבר את
הכחול, רואים אותו כבר המון זמן, וכששמתי לב שאני כבר רואה
אפילו את הלבן של הגלים, והייתי כבר בטוח שזהו זה, סוף כל סוף
הגעתי, ויכולתי כבר לנשום את האוויר הזה, של הים, לטעום את
המלח שבאוויר, גם זה כבר היה לפני המון המון זמן.. אני מתחיל
לחשוב שאולי זה כמו האופק הים הזה, אמא אומרת שלכל אחד בחיים
יש אופק, וכל אחד מוצא לו דרך אחרת להתמודד  עם זה שהוא אף פעם
לא יגיע אליו, או יבין למה הוא תקוע לו שם באמצע החיים. אולי
האופק שלי הוא הים הזה.
הסתכלתי בשעון החדש שאבא קנה לי, עברו כבר כמה שעות מאז שיצאתי
מהבית, ולא הכנתי שיעורים, כולם אומרים לי שאני נורא חכם, ילד
חכם בכל אופן, זה מה שאומרים. אני חושב, שאם באמת הייתי חכם
כמו שהם אומרים, בטח לא היו לי כל כך הרבה שאלות. היו לי המון
תשובות, זה בטוח, ובטח הייתי יודע איך לעשות שדברים יקרו בדיוק
כמו שאני רוצה, ולא כמו שהם קורים. אני יודע שאני מנסה.
אני חושב שאני רואה את הטיילת ומרפה קצת את האחיזה, השוקולד
שלי כמעט ומתפוצץ מתוך הנייר ואני מועך אותו קצת בכל הכיוונים,
שיהיה אחיד, אני חושב שממש עוד כמה דקות אני כבר אגיע, אני
מנסה להתחמק מהמחשבות האלה כבר, מנסה לחשוב על שקט.. מדמיין לי
נחלים ורוחות ומזג אוויר חורפי מלטף, כמו בסתיו, אבל לא הסתיו
שפה, הסתיו במקום אחר, עם עלים כאלה, גדולים, של שלכת. זה לא
הולך.
בזמן האחרון, יש לי מחשבות כאלו מוזרות, יותר מדי למה, יותר
מדי איך.. אני חושב שאני מתחיל לראות את האופק שלי, וזה מציק
לי.. אני כועס קצת על אמא שסיפרה לי עליו, אולי אם היא לא
הייתה מספרת לי עליו אז לא הייתי רואה אותו בכלל, אף פעם,  כי
מאז שהיא סיפרה לי אני מפחד ממנו יותר מהכל.
אז הנה.. סוף כל סוף.. אני יכול גם לשמוע את המים, את צעקות
המציל.. את המולת הגופים האדומים והשחומים והשחורים, לרגע היה
נדמה לי שאיזה מישהו למעלה מלקק את השפתיים עם הלשון כשהוא
מסתכל על כל האנשים שניצלים פה כמו בגריל ענקי, וכל המיץ הזה
שיוצא מכולם בעצם לא יוצא מהם, זה הריר שלו שנופל עליהם
מלמעלה.. אז אני מחפש לי פינה שקטה.. ולא מוצא כזאת  אז אני
נשכב באמצע שום מקום.. כי אין מקום, נותן לחפיסת השוקולד שלי
לנח לכמה דקות על החול.. ומתפשט מכל הבגדים שלי, משאיר רק
תחתונים ומתגלגל בחול עד שכולי חום בהיר כזה, של ים. עכשיו,
אני ניגש בזהירות לחפיסת השוקולד שחיכתה לי בשקט ופותח אותה
בזהירות, לרגע חשבתי שהשוקולד עשה כמה בועות כאלו, כאילו שהוא
רותח, אבל לפני שהתחלתי לחשוב על זה לקחתי כמות גדולה מהעיסה
החומה והתחלתי למרוח לעצמי את כל הגוף טוב טוב. רק אחרי
שסיימתי שמתי לב שאנשים מסתכלים עליי במבט כזה של גועל נפש..
הרגשתי קצת כמו חתול שנדרס על הכביש ואיך שכל הילדים מסתכלים
עליו ככה בבוקר בדרך לבית ספר ומסובבים את הראש, ועושים ממש
ככה עם העיניים, אבל לא יכולים שלא להסתכל,   לא היה אכפת לי.
שכבתי ככה עוד בערך חמישים ושלוש דקות, אם השעון שאבא קנה לי
מדייק, עד שהרגשתי שהשוקולד התקשה טוב טוב ויישאר עלי לתמיד.
כל הדרך הביתה חשבתי איך הכל הולך להראות עכשיו אחרת, אמא יותר
בחיים לא תשנא אותי, ואבא ישים לב שאני קיים, ואם לאמא יהיה רע
אז אבא יגן עליי, ואני לא אצטרך להמציא המון סיפורי גבורה שבהם
אני נלחם בפורצים חוטף מכות ומתגלגל ונופל וקם, ואני אקום
בבוקר כמו כולם ויהיה לי תה ועוגה שאמא תכין לי ואני לא אצטרך
יותר לחשוב פעמיים לפני שאני מסתכל על עצמי במראה כשאני מתלבש
ובלילה אני תמיד אקבל נשיקה או לפחות חיבוק, אעצום את העיניים
וארדם תוך שנייה, באמת שמעכשיו הכל חייב להשתנות, כי מעכשיו
אני הילד הכי מתוק בעולם.