(שכובה, מתעוררת, מסתכלת בשעון) די! לא יכול להיות שעכשיו
שמונה וחצי בערב! (מרימה את "פתח האוהל") וואלה, באמת חשוך...
(מסתכלת סביב) איפה כולם? איך זה שלא העירו אותי? אולי השאירו
לי איזה פתק?... (מוצאת פתק ו - "מקריאה") "בוקר טוב, נעמי!
המפקדת אמרה לנו לא להעיר אותך לתרגיל. עכשיו 6:00 בבוקר,
ואנחנו נחזור רק בחצות. ז'תומרת שאם את רוצה לאכול משהו -
תצטרכי ללכת לשק"ם או משהו. אין כלום גם היום בחדר אוכל. מקוות
שתסתדרי. חני גילי וטל." (סוגרת פתק)
איך מוזר! בטח כל המחלקה תרצה לשחוט אותי על המזליסטיות שלי...
ועל שהמפקדת הגורילה הזו אוהבת אותי כל כך...
וואי, איך שאני רעבה! (מוציאה מה-"תיק" "אוכל") מה עם
הסנדוויץ' הזה? (בוחנת אותו מכל צדדיו) לא, הסנדוויץ' הזה נראה
כמו אחרי מלחמה... (מריחה) וואי! מזה בא הריח! פיייייי, איזה
סירחון... טוב, נזרוק אותו (זריקה נונשלנטית הצידה). טוב, אין
לי כח עכשיו ללכת לשק"ם. לא על הבוקר... (מסתכלת על הקהל) היי,
אתם... (מסתכלת לצדדים) אתם בטח לא מבינים איך זה שהמפקדת שלי
כל כך נחמדה אליי. האמת- גם אני לא ממש מבינה את זה. אבל...
אני חושבת שאני יודעת למה. אבל- אתם חייבים להישבע לי בדרגות
שלכם- כן, כן! גם אתם אתם- טוראים וג'ובניקים למיניהם - שלא
תספרו את מה שאני הולכת לספר לכם עכשיו. אם תספרו - (סימון של
כריתת ראש) אני יכולה לשכוח מהראש שלי... (חיוך)
שבוע שעבר, הלכתי לכיוון של הש"ג, ופתאום ראיתי ת'מפקדת שלי
הולכת עם מריצה, כאילו כלום. הלכתי להסתתר מאחורי איזה קיר,
והסתכלתי מה היא עושה. היא נכנסה עם המריצה לתוך החד"א, ואחרי
איזה עשר דקות היא יצאה עם כמויות ענקיות של אוכל על המריצה,
ואז היא רצה עם המריצה לאוהל שלה, ומרוב שהיא מיהרה - היא שכחה
להוריד את הבד שסוגר את האוהל. היא התפשטה מהר, נשכבה על האדמה
וקברה את עצמה בתוך כל האוכל הצהל"י שהיה לה שם. בסוף ראיתי רק
ערימה ענקית של אוכל וידיים. צעקתי צעקת בהלה קטנה וברחתי משם,
לא הבנתי מה זה היה. אולי זה היה איזה שיגעון שלה.
עוד באותו הערב, היא קראה לכל המחלקה שלנו. היא העמידה אותנו
ליד עצי הזית שצבועים בסיד, ואמרה לנו שהיום אין אוכל בחד"א כי
נהייתה הצפה במטבחים, ושאם אנחנו רוצות לאכול - שנלך לקנות
משהו בשק"ם. אחרי זה - היא לא שחררה אותנו! לא,לא. היא אמרה:
"או.קיי, בנות, אתן עכשיו מקיפות את המחנה חמישים פעמים העשר
דקות. אם אני אקלוט מישהי אחת שלא תעשה את כל ההקפות בזמן, אני
מריצה את כל המחלקה שוב. צאו!"
אני מה-זה נקרעתי! שלוש פעמים שלא עמדנו בזמנים - והתעלפתי.
בדיוק מול הפרצוף של המפקדת. היא הקימה אותי - ואתם יודעים מה
היא עשתה? היא לא אמרה לי להמשיך לרוץ. היא לקחה אותי לאוהל
שלי, ואמרה לי לנוח. הייתי בשוק, בדיוק כמו שהייתי מעולפת.
שאר הבנות אח"כ סיפרו לי שהיא הפסיקה את כולן, נתנה להן לשבת
מולה, ואמרה להן: "תלמדו מזה, גם אם אתן חושבות שאין מה ללמוד
מזה. אין שום דבר הגיוני פה." ושחררה אותן.
אני לא יודעת. אולי היא ניסתה להגיד לנו בזה שאם אחת מאיתנו
יודעת מה שהיא עשתה שם באוהל - שלא נעז לומר כלום. שלא נגלה את
הסוד שלה. למרות שאם כן נגלה - נעשה בצדק.
אני גיליתי סוד אחר: לכל אחד מאיתנו יש פאקים, אבל למפקדת שלי
יש יותר מהפאק המטורף שיש לה - היא אנושית. תשמרו את הסוד הזה
איתכם. אל תגלו... |