[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני שומעת את השדים שלי מלחששים סביבי כל לילה, אין לי מנוח.
פעם חשבתי שאני מדמיינת שאין סביבי כלום, אבל זה נמשך כבר 12
שנה, זה חייב להיות אמיתי.
ששששש, אתם שומעים את זה? הנה הם שוב, קוראים לי. מה אתם לא
שומעים?! זו חייבת להיות תכונה של אנשים מוכשרים כמוני. השדים
שלי לוחשים לי לעשות כל מיני דברים, הם לחשו לי ללכת למגירה של
אמא ולקחת כדורי שינה.
לקחתי אחד. השד הימני צעק עליי "מה אחד? קחי עוד!" ואני
הסכמתי, לקחתי לבסוף את כל עשרים הכדורים שהיו שם. זה היה כזה
מצחיק בבוקר איך לא שמו לב שאני לא עונה, שאני לא מתעוררת.
אחרי הצהרים מצאו אותי, כל כך צחקתי, איך אמא התחילה לצעוק
לאבא שיבוא, ואיך הם חיכו לאמבולנס 20 דקות מבוהלים, אבא חשב
שהוא עדיין במלחמה וניסה להנשים אותי. ראיתי אותם מחפשים בחדר
שלי מכתב התאבדות, איזה קיטשיות, הם באמת חושבים שהייתי משאירה
מכתב, אני לא כזו, חיי ומותי נשארו תעולמה בשבילם.
הכי מצחיקה היתה ההלויה. היתה ידיעה עליי בעיתון, "נטלה את
חייה בלי סיבה" חיחיחי, לא סיבה אחת, מיליון סיבות.
ביום של ההלויה הדבר היחידי שהוריד לי את המצב רוח זה סבא
וסבתא שהתמוטטו, אבל כל השאר היה נורא מצחיק, טיילתי שם בין
האנשים, מסתבר שהרבה אנשים חשבו שהם אוהבים אותי מספיק כדי
להיות איתי ב'דרכי האחרונה'. אני בכלל לא רציתי שיבואו, למי
היה איכפת ממני כשהייתי בחיים? מה הם נזכרים פתאום? החברה הכי
טובה שלי היתה שם עם חבר שלה, הוא מחבק אותה והיא בוכה וממלמת
"דיברתי איתה לפני שבוע הכל היה בסדר" היא אומרת לו, "עד כמה
באמת עניין אותך?" אני שואלת אותה והיא לא עונה. מי אלה האנשים
האלה? חצי מהם אני לא מכירה, צוחקת לעצמי. בסדר, בסדר היו גם
קטעים פחות נחמדים, אבא לא בוכה מחזיק את אמא שהעיינים שלה
נפוחות מבכי, "מה לא נתנו לך?" אמא שואלת את אבא ואני עונה לה
"אולי מספיק אכפתיות??!!" ואחי שם עומד עם דמעות בעיינים
"הבטחת שלא תעשי את זה שוב" ואני מגחכת לעצמי "ואתה האמנת??".
כן נו, ניסיתי כבר פעם, ממזמן, אמרתי לכם השדים שלי כבר שנים
איתי, ברור שניסיתי לפני, הבאסה היחידה בפעם הקודמת היתה שקמתי
בבוקר למחרת שוב והתייאשתי מהניסיון.
וואו את מי אני רואה פה?! הנה ההוא, חשבתי שהוא הולך ללמוד
רפואה איפה חברה שלו עכשיו? אפילו ידיד שלי הוא לא רצה להיות,
לא ענה לי להודעות קוליות, "אז גם אתה הגעת? מי הזמין אותך"
הוא מעיף ממנו דבורה ואני צועקת לו "הלואי ותעקוץ אותך"
וצוחקת.
תבינו זה לא שאני רעה, פשוט היה לי המון חרא לאכול, זה לא
שבאמת רציתי למות, זה שרציתי שיהיה איכפת לאנשים ממני, לאף אחד
לא היה איכפת. הרי ממילא יום אחד כולנו נמות, מה זה משנה אם
אני מתתי קצת לפני כולכם? מה זה משנה אם אני יזמתי את המוות
שלי? בשביל מה לחיות כל החיים בסוף בשביל למות? ועוד חיים כמו
שלי?
אני נותנת לזה שנה. תוך שנה כולם ישכחו, אפילו אבא ואמא, הם
כבר יזכרו אותי בתור איזה מטלה ללכת פעם בשנה לאזכרה. כולם
ישכחו, זה עובר, עם כל המוות שיש מדינה הזו, מה זה עוד אחד? סך
הכל עשיתי טובה לאנושות.
מה זה האור הזה, פויה תזוזו ממני.
"תפתחי את העיינים" קול קרא לי "תפתחי את העיינים" אוף, מה זה,
לא רוצה, מה אתם עושים, מה אתם מעבירים לי קיסם ברגל זה מדגדג,
היי! די, תעזבו, מצחיק לי כאן תעזבו אותי. "היא יכולה לשמוע
אותכם" הקול אומר "תדברו אליה היא שומעת, אולי היא תתעורר" מה
אתם נורמליים?? מי רוצה להתעורר? "סתו, תתעוררי, זו אמא" אוף
הקול הזה, העיינים שלי נפתחות מעצמן, שיט תסגרו, בבקשה תסגרו.
"סתו, את שומעת אותי"
"כן" אני לוחשת.
"הכל בסדר, אל תדאגי, את בבית חולים" אוי לא, שוב לא הצלחתי,
שוב התעוררתי, אני מביטה באמא שלי חצי מטושטשת, ואחי שם עומד
ושואל אותי "למה?" הרופא מבקש ממנו לא עכשיו, ואחי יוצא מהחדר.
היי, זה ההוא, מה הוא כבר סיים לימודים? איזה פדיחות, יניב,
איפה חברה שלו עכשיו??. "קר לי" אני ממשיכה ללחוש, ויניב הולך
להביא לי עוד שמיכה. אז לא עקצה אותו דבורה?? באסה. רגע! אז לא
היתה הלוויה?? שוב איבדתי רק את ההכרה. הוא חוזר עם השמיכה
ומכסה אותי, הרי זה כל מה שרציתי, שיתיחסו אליי. הוא אומר
להורים שלי שהוא מצטער אבל יש עוד חולים והולך. שוב הוא הולך?
אז מה עשיתי בזה? תמיד חשבתי שהוא יהיה מנתח בסוף, רוצים
להעביר אותי למחלקה הפסיכאטרית, אני לא רוצה, מה יש לי לחפש
שם? עוד בעיות של אנשים אחרים? אני רוצה להשאר פה עם יניב, פה
הוא מתייחס אליי.
אני לא משוגעת, זה שאתם לא שומעים שדים קטנים לא אומר שאני
משוגעת. אניאולי אמוציונלית אבל לא משוגעת.
העבירו אותי מחלקה, בית חולים זה לא תוכנית כבקשתך, מזכיר לי
קצת את בית ספר. שם הייתי צריכה לשבת לדבר בקבוצה על הבעיות
שלי, אחר כך לשבת לדבר לבד עם פסיכאטר. קצת שכחו שאני בחורה
אינטילגטית, אמרתי לפסיכיאטר מה שהוא רוצה לשמוע ואחרי שבועיים
שיחררו אותי הביתה.
כל לילה ההורים שלי בדקו אם אני נושמת זה היה ממש מצחיק.
ששששששששש, אתם שומעים את זה? אתם לא שומעים??!! די! גם אני לא
שומעת. עברה אולי חצי שנה מאז ולילה אחד הכל חזר. כן הייתי שוב
הנורמלית, לפי הנורמות שלהם, משחקת אותה כאילו הכל בסדר, מספרת
להם מה קורה איתי, כאילו מספרת להם מה שהם רוצים לשמוע, אז הם
עזבו אותי בשקט, הם הניחו שהכל בסדר איתי כבר.
שששששששששש, אני שומעת אותם שוב. הם אומרים לי למצוא את המפתח
למגירה של הנשק, "שום דבר לא השתנה" השדון הימני אומר "הכל
אותו דבר, בואי נראה להם איך אי אפשר להחזיר אותך יותר"
חיחיחי, מצאתי את המפתח, הם כאלה לא מקוריים, ידעתי שאני אמצא
אותו. אבל לא הלילה, מחר, הלילה אני עייפה, אין לי כוח יותר.
לילה למחרת, השדים שוב חוזרים. טוב, טוב, אני הולכת למצוא את
הנשק. את האקדח של אבא, למה הוא שומר אותו שיש ילדה עם נטיות
אובדניות בבית, זה רמז הם לא רוצים אותי באמת. "בואו נצא
החוצה, דם בבית זה גועל נפש". אנחננו יוצאים לגינה, אני יושבת
שם מביטה באקדח שוב ושוב. השדון האמצעי צועק לי "נו כבר למה את
מחכה?" וכולם מקפצים מתחילים בחגיגה "אין לך כלום" "מה את
שווה?" וכבר יש לי כאב ראש מהם.
אני תופסת את האקדח, עוד לא החלטתי מה יותר מתאים לי לכוון
לרקה או לפתוח את הפה. אם אני אכוון לרקה יש סיכוי שאני אפספס
ואז אני אהיה צמח, אז אני בוחרת בפה.
השדים כולם שמחים, רוקדים סביבי, מריעים לי, נעמדים מולי
וצועקים "נו יאללה למה את מחכה" וצוחקים וצוחקים. אני מוציאה
את האקדח מהפה ויורה בהם, אחד אחרי השני. אבא ואמא שלי רצים
החוצה למשמע היריות באמצע הלילה.
"מה את עושה??" הם צועקים.
"שום דבר, חשבתי שראיתי משהו" אבא רץ אליי ולוקח את האקדח מהיד
שלי, ואני אדישה חוזרת לחדר שלי.
חיחיחי, יריתי בהם, השדים האלה שכל לילה מסתובבים לי מסביב
לראש, אומרים לי מה לעשות, אומרים לי איך לחיות, עכשיו אני
משוחררת.
שלא תחשבו שזה נעלם לגמרי, לפעמים בלילה אני עדיין שומעת אותם,
לוחשים לי שם בפינה בחדר, הרי שדים לא מתים אם יורים בהם. הם
עדיין לוחשים מפוחדים ממני לא מתקרבים, אבל אני שומעת אותם
מתלחששים, מחכים לפעם הבאה שאני אפול.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אם נתרגם אגוזי
לאנגלית, זה לא
יוצא נאצי?"


חברת עלית מבינה
את המשמעות של
להיות יהודי


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/2/02 1:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טיפטיפונת קטקטים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה