זה קרה ביום שאני ויעל הלכנו מכות. לא יודעת מה קרה שהתחלנו
להתחיל להעיף בוקסים וסטירות לכול עבר. לא יודעת למה הייתי
חייבת להשאיר לה שריטה במצח, לא יודעת למה עד היום יש לי צלקת
על היד. המורה לספורט ראתה אותנו ושלחה אותנו למנהלת, אבל לא
הייתי מהילדים המופרעים שהולכים מכות או שוברים מנורות
במסדרון, ובכלל לא הבנתי למה המקרה שלי קשור לחברה ולמדינה.
"אם אתן רבות ככה מה יקרה במדינה שלנו?" עשיתי את הפרצוף הכי
מהנהן ומבין שיכולתי ובפנים צחקתי מרמת האבסורד. שיקרנו למנהלת
ואמרנו שהכול היה בצחוק, המורה לספורט המשיכה להגיד שקרענו אחת
לשניה את הורידים.  אני צעקתי ויעל מלמלה לעצמה כול מיני דברים
שלא הבנתי. אני בחיים לא אשכח את היום הזה. באותו יום הגעתי
הביתה וסתם לא היה לי מה לעשות ראיתי כול מיני תוכניות מוזרות
בטלוויזיה החינוכית, עד שסבא שלי בא והביא תפוחים מהשוק. סבא
שלי היה מסוג הבעלים הטובים שבדרך כלל לא אהב לריב עם סבתא שלי
על מה שהיא רצתה, תמיד שהיא אמרה לו איך לנהוג למרות שהיא לא
ידעה - הוא הבליג והקיף את העיר, תמיד כשהיא אמרה לו שברזיל זה
באמריקה הצפונית ולא הדרומית למרות שבגיאוגרפיה היא לא הייתה
ממש חזקה - הוא שתק וויתר על הרעיון לקנות לה אטלס. ככה זה סבא
שלי, טיפוס שתקן שלא אומר הרבה אם לא שואלים אותו. כל ימי
חמישי סבתא שלי הייתה שולחת את סבא שלי לשוק תלפיות, לא משנה
אם היה צריך או לא, ובגלל זה פיתחתי את המנהג הכי מגונה שלי -
לאכול תפוחים. ולאכול בהתמכרות. כשהייתי בת ארבע סבא שלי היה
לוקח אותי, ובלי שסבתא שלי הייתה רואה הוא היה קונה לי שוקולד
עם בוטנים, שכבר הספיק להתמרח בטירוף על הדוכן, וכשאימא שלי
הייתה מתחילה עם הרצאת ה "לא-בריא-לילדה" שלה, סבא שלי היה
אומר לה
"בסדר, טלינק'ה - את מבינה! עכשיו אני אתן לילדה תפוח - זה
בריא!" זה היה מאוד בריא. כל כך בריא שהתמכרתי לזה. סבא הניח
את התפוחים הענקיים על השולחן נתן לי חמישים שקל, ודיבר איתי
קצת על זה שהאוטו של אימא שלי לא יצא בקרוב מהמוסך, ואיזה חום
היום, ושאני לא אשכח לצלצל לסבתא שלי לפעמים. נתתי לו תפוח
אחד, ואכלתי אחד בעצמי. הוא הלך ואני נשארתי לבד עם השקית
תפוחים שלי. היה שם משהו כמו 5 קילוגרם תפוחים, כמות די גדולה
בשבילי, אבל זה לא הפחיד אותי. הדבר הכי טעים שידעתי לעשות
מתפוחים זה רסק תפוחים. לא יודעת מה קרה - אולי זה התוכניות
בערוץ החינוכי, אולי זה סבא והאוטו של אימא, לא יודעת מה קרה
שנורא רציתי לעשות באותו יום רסק תפוחים. אני בחיים לא אשכח את
היום הזה. לא היו לי ידיים לבישול, גם עכשיו אני במיקרוגל לא
נוגעת. אבל באותו יום החלטתי לגרד תפוחים. גירדתי אחד, גירדתי
שניים... לעזאזל, נשפך לי. ניקיתי. לפחות חשבתי ככה. גירדתי
עוד אחד, עוד חצי תפוח... באסה, נפל לי קצת לכיור, לא נורא.
שמתי את הקערה שלי על השולחן ואכלתי. אכלתי עד שהתפוצצה לי
הבטן. הכנסתי את מה שנשאר למקרר. הלכתי להמשיך לראות סדרות
חינוכיות בטלוויזיה - אבל לא יודעת איך לקרוא לזה, זה היה משהו
מהרגעים שיש להם תחושות שהם בגבול מוחשי. מוחשי מדי. ואני לא
בן אדם שמבין תמיד מה הוא מרגיש, אז המשכתי לראות תוכניות
אחרות בטלוויזיה.

אימא שלי באה בערב. היא לא שמחה לראות אותי רובצת. אימא שלי
היא בן אדם שלא יושב לדקה. היא תמיד אומרת כמה שהיא עובדת קשה
ורוצה לישון, אבל גם כשיש לה זמן היא עובדת, אני גם חושבת שהיא
מכורה לשטויות האלה. איך אומרים על האנשים האלה, אנשי קריירה.
יש לה קריירה לאימא שלי. היא גם מנקה ומבשלת, ומכבסת ומגהצת
ועובדת נורא קשה. נורא קשה, יש לה פלאפון והוא בדרך כלל בקו
תפוס 24 שעות ביממה, והיא מכירה המון המון אנשים אבל זה לא
אכפת לה כי יש לה את החברים שלה, היא ממש לא בן אדם כזה שצריך
הרבה אנשים סביבו, אבל הדבר הכי ברור זה שלאימא שלי יש חוש
מדויק ביותר כשזה מגיע לניקיון, לסדר וניקיון. אימא ניתקה את
אסתר מהקו על הפלאפון והבטיחה להתקשר מאוחר לבדוק מה קרה עם
הילדה שמאושפזת ברמב"ם.
"שלי, כבר כמה זמן את על הספה?"
"הרבה זמן. מאז שבאתי."
"מה קרה ? את עצבנית ממה שקרה בבית ספר?"
"שטויות. אני ויעל רבות, ובשטחים יש פיגועים. שום דבר חדש...
גם ש..."
אבל היא לא הקשיבה.
"תגידי שלי, זאת את התעסקת פה עם התפוחים?"
"כן..." כיביתי את הטלוויזיה. שזה יבוא כבר עכשיו. לא אכפת לי,
גם ככה זה יום ארוך מדי.
שתצעק, שתצרח, כבר לא אכפת לי.
"אז לא יכלת לנקות!? תראי כל המטבח מטונף! אני לא מאמינה! את
לא נורמלית! הכול דביק! תסתכלי על הארון! עופי לי מהפנים שאני
לא אראה אותך!"
טוב זה הגיע. רק אל תבכי עכשיו שלי, רק אל תבכי עכשיו! זה תמיד
קורה לי. זה תמיד חוזר על עצמו. כשמישהו רב עם אימא שלי הוא לא
ממש "רב" איתה במלוא המילה - זה פשוט אימא שלי צועקת, שוטפת
מוציאה החוצה את כל הכביסה המלוכלכת והופכת גם את הנקיה
למלוכלכת. שמעתי את אימא שלי אומרת לי פעם שאני נמושה. זאת
הייתה פעם רצינית שעברתי על כל החוקים שלה. יש לאימא שלי ראש
שאני בחיים לא אצליח כנראה להבין. אימא שלי מוציאה הכול
מפרופורציות נכונות - אם לכלכתי את המטבח בתפוחים מהשוק, זה
אומר שאני שמה עליה זין ובכלל לא אכפת לי ממה שהיא אומרת. נושא
משעמם כביכול, אבל מצאתי שזה גם יכול להיות חומר אדיר למחשבה.
לאו דווקא אימא שלי - אימא שלכם! אימא שלכם יכולה להיות עבודת
מחקר שתימשך שנים רבות. אם הייתם עצובים כמוני באותו רגע
שהלכתי לחדר שלי, למרות שהרגשתי גדולה מדי בשביל זה, אולי
הייתם מבינים שפילוסופית האימהות יכולה להיות מרתקת אך מפחידה
באותה עת. אני יודעת שאימא שלי קצת שרוטה. זה בסדר אני לא
מתכחשת. לאימא שלי הייתה ילדות קשה והכל - אבל אני לא אוהבת
להיכנס לזה, זה משפיל יותר מדי.
אני מכירה את הסיפור זה שלאימא שלי היו הרבה עבודות כשהיא
הייתה קטנה - היום המדינה קוראת לזה התעללות. ואני סתם בוכה
עכשיו כי אין לי משהו אחר לעשות.
"את לא יודעת מזה לרצות שיהיה לך משהו ואין לך אותו!"
אושר.
"יש לך כל מה שאת רוצה בחיים!"
חוץ מאושר, את יודעת אימא - גם אהבה יכולה לעזור לפעמים.
"ככול שאני משקיעה בך יותר, ככה המאמץ שלי הולך לזבל!"
בגלל רסק תפוחים?
"אני רוצה להקשיב לך, להבין אותך, אבל את שמה עלי קצוץ!"
את כל זה למדת מרסק תפוחים?
"נגמרה התקופה של הנחמדות יותר! רק עכשיו אני אהיה נחמדה
לעצמי!"
רק בגלל הרסק תפוחים הזה?
"רק עכשיו אני מתאושש מהכאבים שלכם, שלכם יכאב קצת כמו לי!"
כאבים מרסק תפוחים?
"חסר לך שאני אראה אותך מתקרבת לשולחן!"
'אני בחיים לא אוכל תפוחים יותר'. חשבתי לעצמי

אני בחיים לא אשכח את היום הזה. היום שהלכתי מכות עם יעל,
והלכנו למנהלת, וראיתי תוכניות בטלוויזיה החינוכית, והאוטו של
אמא היה במוסך, אני בחיים לא אשכח את היום הזה.
היום שנגמלתי מתפוחים.