אז סתם אני אכתוב לכם משהו. סתם, זרם של מילים ומשפטים שאולי
ייראו בעיניכם יפים ואולי לא, אולי יהיו משעממים ואולי לא.
סתם.
בחוץ יש רעש של ילדים צועקים ועבודות באתר בנייה. מקדחה שכל
הזמן עושה זזזזזז, ומדי פעם אפשר לשמוע את הסלעים זזים ורעש של
ניפוץ זכוכיות. בתוך כל זה, אני כופרת במחשבות על שינה.

אני לועסת מסטיק. הטעם שלו הולך ונגמר. עכשיו זה סתם מסטיק,
שאני לועסת כי משעמם לי.

החדר שלי חשוך, כי חברתי שמרית הסיטה את הוילונות וכיבתה את
האורות. שמתי בתוך המגירה את מערכת הסטריאו שלי, שאף אחד לא
יכנס וייקח אותה סתם כשאשן. אם בכלל אצליח לישון.

יש לי בלאגן על השולחן. אין לי כח לסדר את הבלאגן הזה.
נועה נכנסת לפינה של שמרית, והאור מהדלת חזק. "היי" "היי" "מה
נשמע?" "המ..." "ביי" "ביי".
נועה יוצאת. היא בטח חיפשה את הסיגריות של שמרית.
אני חולצת את הנעליים, והתכסתי עכשיו. השמיכה שלי מלאה
בסמיילים.
אני מתה על סמיילים. זה עושה לי טוב. כל הקיר שלי מפוצץ
בכותרות מעיתונים, כותרות צבעוניות. בלי שום מטרה, בלי הרבה
משמעות. המשמעות כל הזמן משתנה. הפלאפון שלי דלוק, ובהטענה.
שלומי אמור להתקשר אליי. אני לא יודעת אם אני מחכה לשיחה ממנו
כי משעמם לי, או שפשוט הפלאפון נמצא על השולחן שלי בלי שום
ציפיה.

המקדחה ממשיכה לגרוס, ונחלשת, ושוב מתחזקת. לשנייה קיוויתי
שהיא תפסיק. אה... לא נורא. זה די מרגיע. אני משחקת באצבעות עם
המסטיק חסר הטעם שלי. אני כותבת לכם, ועוד מעט נגמר לי העמוד.
אני לא חושבת שיש טעם שאני אמשיך לכתוב. אני הולכת לישון.