הכרתי אותה בקיץ, בחוף הים. כשראיתי אותה בפעם הראשונה, היה לי
קר כזה, קר בתוך הגוף, מן צמרמורת כזאת, תחושה מוזרה. לא ידעתי
איך לדבר איתה, או איך לפנות אליה, אבל לבסוף הוא הגיע, האומץ.

מה השעה, שאלתי אותה, כמה בנאלי. כבר אחד עשרה ורבע, היא ענתה
לי. כבר? שאלתי אותה, את ממהרת? האמת שכן, היא אמרה, אני ממהרת
לחבר שלי. יש לך חבר? שאלתי אותה, והיא חשבה קצת. האמת שאין
לי, היא אמרה. אז למה אמרת שיש לך, שאלתי אותה.
לא יודעת, היא ענתה, האמת היא שזה מה שאני אומרת לכל הבנים
האלה שלא מוצאים דרכים יותר מקוריות להתחיל איתי חוץ מלשאול מה
השעה... הייתי די נבוך. הרי ברור שהרושם הראשוני הוא חשוב
ביותר, ובמקרה שלי דומה שהרושם הזה שכבר נוצר הוא לא כל כך טוב
בלשון המעטה. היא בטח חושבת שאני כמו כולם, חשבתי לעצמי.
האמת, אמרתי לה, אני בדרך כלל לא מתחיל עם בנות ואם כן אז לא
בצורה כזאת, אבל במקרה שלך היה לי קצת קשה, לא הצלחתי לבחור את
המילים הנכונות כדי לתאר עד כמה הייתי רוצה להכיר אותך.
זה מה שכולם אומרים, היא אמרה בחיוך שהמיס לי את הלב.
ביי, היא אמרה תוך כדי שהיא מסתובבת והולכת לכיוון החברות שלה
שישבו לא רחוק ממני. עמדתי במקום. חשבתי לעצמי שבחיים לא
הרגשתי שאני כל כך רוצה לחבק מישהי, ועוד אותה אני כלל לא
מכיר.
רגע! חכי שניה, בבקשה. היא הסתובבה וחייכה, ואני הרגשתי רעד
כזה בתוך הגוף, והשיניים שלי נקשו אחת בשנייה כאילו הייתי על
פסגת האלפים. אין מה לעשות, חשבתי לעצמי, האהבה יכולה להקפיא
אותך, גם אם זה בחום של 40 מעלות בשפת הים. כאמור, היא מחייכת
ואני שותק. מה רצית, שאלה אותי ובהדרגה ככל שהשתיקה שלי נמשכת,
ככה החיוך שלה נמוג. לא כלום, עניתי לה, רק רציתי לראות אם
חלמתי שאת כל כך יפה. היא צחקה. אתה חמוד, ובאמת משתדל להיות
מקורי, אבל זה לא יילך. גם את לא כל כך מקורית, עניתי לה, הרי
בעצמך אמרת שאת דוחה את כולם באותה הדרך. אולי תוכיחי לי שאת
מסוגלת להיות מקורית כמוני ותדחי אותי בצורה שעוד לא דחית אף
אחד. היא הסתכלה עליי תוך כדי שהיא מרימה את הגבה שלה. טוב,
היא אמרה, אני אדחה אותך בצורה מקורית. אין לי חבר, אני פנוייה
לקשר, אבל אני לא מעוניינת להכיר אותך. באמת תודה ומחמיא לי
מאוד המאמץ שלך, אבל תרד מזה. צעקה נשמעה ברקע. דפנה! דפנה!
היא הסתובבה.
הייתה זו אחת החברות שלה שקראה לה. כנראה הבחינה באותות המצוקה
שבה הייתה נתונה היפייפיה, והחליטה לגאול אותה מיסוריה.
השם שלך יפה כמו הפנים המלאכיות שלך, אמרתי, ולא האמנתי שהיה
לי אומץ להגיד. תודה, היא ענתה. ואיך קוראים לך, שאלה. לי.. לי
קוראים עידן, אבל את יכולה לקרוא לי דן דן, ככה החברים שלי
קוראים לי. היא צחקה... עידן, זה שם יפה, יפה כמו ה.. נו.. היא
חייכה במבוכה קלה והיה נראה שהיא קצת מסמיקה. כמו מה, אני כבר
במתח.טוב נו,היא אמרה, יש לך שפתיים די יפות, מצויירות כאלה.
חייכתי. לא מספיק יפות כדי שתתני לי את המספר שלך, ניסיתי שוב.
אמממ, תנסה מישהי אחרת, אני מצטערת דן דן. טוב, אמרתי, לפחות
אני יודע שניסיתי. ביי דפנה. ביי, היא אמרה וחייכה. היא התחילה
ללכת. לבסוף היא הגיעה לכסא הנוח שלה. היו איתה עוד שלוש
חברות. מרחוק כולן נראו יפות, אבל דפנה נראתה בולטת במיוחד.
שיער שחור חלק גולש כזה, ועיניים ספק ירוקות ספק כחולות
מלוכסנות כמו של חתולה. גוף ממש כמו של אלה. חשבתי לעצמי שאם
היא הייתה שלי, הייתי בוודאי מכנה אותה "וונוס". אבל איפה
קופידון, שאלתי את עצמי. הלוואי שהייתי יכול לירות חץ לתוך הלב
שלה, חץ שיגרום לה להתאהב בי, בדיוק כמו שאני התאהבתי בה,
מהמבט הראשון. ואני בכלל לא האמנתי שיש דבר כזה. אני הייתי לבד
באותו היום בים. זה דבר שכיח אצלי. גם היום, אני לוקח לפעמים
את הגיטרה שלי, מתיישב על החוף, ומנגן .
ישבתי על החוף עם הגיטרה שלי, ופתאום עלה בראשי רעיון. אולי אם
אני אנגן לה משהו רומנטי, אולי כמו השיר ההוא של הריסון או
משהו כזה, אולי אז היא תסכים איתי ששווה לה להכיר אותי. לקחתי
את הגיטרה שלי, היא ראתה אותי מתקדם לעברה, ובזווית העין קלטתי
את החברות שלה מסתכלות עליי וצוחקות. שיצחקו, חשבתי לעצמי אני
אעשה הכל כדי לגרום לה להיות שלי. הגעתי אליה והתיישבתי על
החול ממש מתחת לכסא שלה. בסוף החלטתי לנגן לה את השיר "כל מה
שאני צריך לעשות זה לחלום", של האוורלי ברודרס. כשהגעתי
לפזמון, החברות שלה כבר לא צחקו. כל האנשים מסביב שעברו הסתכלו
ספק תמיהה ספק הערצה. הסתכלתי עליה תוך כדי שאני שר ומנגן,
וראיתי שהיא מסמיקה כמו עגבניה בשלה. כששרתי את הפזמון בפעם
השנייה, היא ירדה מהכסא שלה, והתיישבה לידי. היא הסתכלה עליי
בהערצה, והשעינה את הראש שלה על כתפי. הרגשתי כאילו אני איתה
שנים. הרגשתי מאוהב. כשסיימתי לשיר, החברות שלה מחאו לי כפיים,
ואחת מהן גם אמרה משהו כמו שיווו איזה חמוד. אני מוכנה שתתן לי
את המספר שלך, אמרה דפנה, שהעיניים שלה היו ממש לחות
מהתרגשות.
ואת תתקשרי אליי, שאלתי. אולי, היא חייכה. החיוך הזה, מה שהוא
עשה לי. טוב, אז קחי אותו, אמרתי לה. היא הכניסה את המספר שלי
לתוך הזיכרון של הפלאפון שלה.
לא רציתי להפריע לה יותר, אני את שלי עשיתי. אחרי הכל היא באה
עם החברות שלה להנות, אסור לי להתעלק יותר מידי, חשבתי לעצמי.
נפרדתי ממנה לא לפני שהזכרתי לה שלוש פעמים שתתקשר אליי.
הלכתי הבייתה. כל הדרך חשבתי עלייה. דמיינתי אותי ואותה ביחד
בתוך הים, מתנשקים כשהגלים מתנפצים עלינו. רק שלא תנפץ לי את
החלום, חשבתי לעצמי, ושתתקשר אליי.
היא מעולם לא התקשרה.
גם היום הלכתי לים, למרות שקצת קר לי בחוץ. אבל כשאני חושב
עלייה, פתאום נהיה לי חם. כן, האהבה יכולה להמיס אותך, כאילו
היית במדבר יהודה, אפילו אם קר ויורד גשם, או שאולי אלה הדמעות
שלי.          
גם אתמול הלכתי לים, וגם שלשום, אולי היא שם?
אני מנגן את השיר ההוא, וחולם.
אני מנגן את השיר ההוא של האוורלי ברודרס, וחושב לעצמי, אולי
היא תשמע?