"כן, אני רצחתי אותו"
"ומה עם אשתך, גם אותה הרגת?"
"מה הניע אותך לעשות את כל זה?"
"זה סיפור ארוך..."

התעוררתי לבוקרו של יום שני קודר במיוחד, השמיים הוא אפורים,
ריח של גשם באוויר, סוף סוף אולי קצת גשם במדינה היבשה
והריקנית שלנו.
הושטתי את היד לכרית השנייה בכוונה למצוא את ראשה של אשתי שם,
אבל פגשתי אוויר, בניגוד לשגרה אני זה שהלכתי לישון מוקדם
אתמול, היא אמרה שיש לה פגישת עסקים מאוחרת עם לקוח, לקוח מאוד
חשוב, ככה זה שנמצאים בחלקים הגבוהים של הפירמידה הכלכלית של
חברת בורסה מצליחה.
תמיד רציתי שהיא תהיה עקרת בית, ותמיד רציתי ילדים, אבל היא
הלכה על קריירה, תמיד רבה איתי שהיא לא רוצה שרק הכסף שלי
יכלכל את כל המשפחה, שהיא רק שנינו, היא תמיד שאפה ליותר, יותר
ממני.
השעה הייתה כבר כמעט שמונה, כנראה ישנתי יותר מדי, כל זה בגלל
השבוע העמוס מאוד שהיה לי בבית משפט, טכנית הייתי יכול להגיד
שישנתי שם. אבל אני הייתי רגוע, היום היה לי בוקר חופשי, המשפט
נדחה על לצהריים.
קמתי, התרחצתי והתיישבתי לאכול ארוחת בוקר, פתאום הטלפון
צלצל...
"שלום, דנה נמצאת?"
"לא, מי זה?"
ישר אחרי השאלה שלי האיש בצידו השני של הטלפון ניתק, נשארתי
במחשבות עם השפופרת בידי כמה דקות, "מי זה היה?", "מה פתאום
הוא מחפש את אשתי?", "למה הוא ניתק?".
איבדתי את כל חוט המחשבה שלי עד שראיתי פתק זרוק ליד הטלפון,
"אני אחזור מאוחר היום, אל תדאג לי". זה אכן היה הכתב שלה, אבל
הוא נראה דיי חשוד, חפוז משהו, "מה הלחץ לצאת בשעה כל כך
מוקדמת?".
כל הבוקר ישבתי בהרהורים שלא הובילו אותי לשום מקום.
הגיעו הצהריים, המשפט, יותר נכון הפסיקה הסופית, הלקוח שלי,
אסיר לשעבר, מואשם באונס שאותו הוא לא ביצע, כל הזמן הזה הוא
היה אומר לי שהוא חזר למוטב, הוא ישב בכלא על דבר שהוא לא עשה
והוא היה משוכנע שכל ההאשמות נגדו היו כוזבות, אבל שום דבר מזה
לא עזר כנגד בית המשפט הזה. כל המשפט עצמו נמשך שעות, כל מילה
קיבלה משמעות חדשה, אך פסק הדין היה שקוף.
השופט החליט את החלטתו, "אני גוזר עליך 10 שנות מאסר ללא מתן
חנינה", שמחה ועצב נלחמו ביניהם באולם, כל מה שיכולתי להגיד לו
הוא שאני מצטער, אבל ידעתי ביום ההוא שאני נכשלתי, פשוט
נכשלתי.
חזרתי הביתה בערך בשבע ממורמר מהכישלון הנחרץ שנחלתי בבית
המשפט היום, הפעם הראשונה שהפסדתי תיק שלכאורה נראה תיק לא
קשה.
התיישבתי ליד הבר הקטן והפרטי שלי בתקווה שאיזה משקה יעורר
אותי. לקחתי כוסית ומזגתי לי ויסקי, שתיתי כוסית, אבל זה לא
השפיע עליי, לקחתי את כל הבקבוק והלכתי לכיוון המרפסת, הערב
היה קר, אבל לא היה גשם ולא היו עננים בשמיים, איכשהו הירח
נראה ריק ולא מסופק, אולי זה היה הויסקי, איכשהו איבדתי את
תחושת הזמן, וכשהתעשתי מצאתי את עצמי על המיטה עם בקבוק ויסקי
ריק על הרצפה, לא האמנתי שאני יכול לשתות כל כך הרבה. הלכתי
לעשות מקלחת, הייתי חצי רדום וחצי מת.
אחרי המקלחת הייתה נקישה בדלת, "שלום, כאן משפחת ווסט?", הוא
הכניס לחדר סל ענק של פרחים, הניח אותו באמצע הסלון. שמתי לב
שבצד היה מן פתק ורוד, פתחתי אותו, "תודה, את יודעת ממי" ארבעת
המילים האלה שנראות לכאורה תמימות תפסו אותי, פתחו דלת שלמה של
שאלות, ממש כמו בבוקר, "ממי זה?".
היו שני אפשרויות שעלו במוחי, הראשונה היא אולי שזהו הלקוח
שהיא סגרה איתו את העסקה כנראה שרוצה להודות לה, רווח שלה,
רווח שלו.
או שאולי כבר אחרי שמונה חודשים של נישואין אני כבר סחורה
פגומה והיא בוגדת בי.
האפשרות השנייה לא נראתה לי ריאלית, דנה לא תהיה אישה כזאת,
היא זאת שרצתה בנישואין האלה מההתחלה.
כל הערב והלילה ישבתי וחיכיתי לה עד שנזכרה לבוא כמעט חצי שעה
לפני חצות.
"איפה היית, דאגתי לך".
"לא ראית את ההודעה שהשארתי לך ליד הטלפון?"
"ראיתי, ראיתי, אבל ככה יומיים רצוף?, מה קורה איתך?"
"כלום, אני, אממ..."
התשובה הזאת כבר הייתה שקופה מדי, אבל החלטתי להתעלם ממנה ברגע
ההוא.
"אז, איך היה היום בעבודה?"
"כלום, כרגיל, איך אצלך?"
"אתה לא תאמין, סגרתי את העסקה הענקית הזאת, בשווי של 10
מיליון שקל, החברה הולכת להרוויח מזה עד הסוף, אני גם מצפה
לאיזה צ'ופר קטן מהמנהל, חופשה, על חשבונו, אני מקווה".
נתתי לה נשיקה וברכת מזל טוב אבל הראש שלי היה במחשבה אחרת, מה
עם הפרחים, כאשר היא נכנסה וראתה אותם היא לא נראתה נדהמת, היא
אפילו לא טרחה לקרוא את הפתק, היה נראה עליה שהיא ידעה ממי
זה.
ביום שאחרי אמרתי לה שאני אעבוד עד מאוחר, המשרד כולו מבולגן,
הייתי חייב לסדר אותו.
עבדתי כל היום, כאשר חזרתי הביתה, איכשהו הרגשתי יותר טוב, ערב
שלם רק אני והיא, לבד, ללא חששות של עבודה.
היא בירכה אותי בנשיקה ואפילו רמזה לי שהיא הכינה ארוחת ערב,
פעם ראשונה שהיא באמת בישלה משהו, רק שזה לא יהרוג אותי.
לאחר ארוחת הערב הפנים שלה נראו אחרת, כאילו היא רצתה להגיד לי
משהו, אבל היססה, העיניים שלה שרפו, כנראה בגלל הצ'ילי.
היא נכנסה קודרת אל המיטה, התחלתי לנשק אותה, מהצוואר למטה,
אבל היא נמענה, "לא היום מותק, אני עייפה", הפעם הראשונה שהיא
מסרבת לי, כבר אז הייתי משוכנע שמשהו לא טוב, למרות שהטיעון
שלה היה דיי משכנע, היא באמת עבדה אוורטיים בימים האחרונים,
אבל היא תמיד הייתה כל כך אנרגטית, כל כך נמרצת, מה פתאום קרה
עכשיו?.
בבוקר שאחרי התעוררתי מאוחר, כצפוי היא לא הייתה שם לידי, הדבר
הראשון שעשיתי הוא לבדוק את המזכירה, אולי איזה לקוח רוצה את
עזרתי, בתקווה שאני לא אשאר עורך דין מובטל, עברתי על ההודעות
שרובם היו מחברים קרובים לעבודה שקיוו שלי הולך יותר או פחות
טוב מאשר להם, הכול היה רגיל, עד להודעה אחת...
"בוקר טוב דנה, אני מקווה שאת עוד בבית, רק רציתי להגיד שמאוד
נהניתי אתמול ואני מקווה שנוכל לעשות את זה עוד פעם...".
ברגע ששמעתי את ההודעה הזאת, עולמי חרב עליי, דמעות התחילו
לרדת מעיני, הדבר הקיצוני ביותר שחששתי ממנו קרה, לא ידעתי מה
לעשות אז.
מרוב עצבים וכעס עליי, עלייה, ועליו, מי שזה לא יהיה, העפתי את
המזכירה על הרצפה, לא הצלחתי להרגיע את עצמי, הכעס והרכושנות
פגעו בי קשות, "למי יש את הזכות לגעת בה חוץ ממני", "איך היא
מעזה לבגוד בי?", כל היום תכננתי מה לעשות, כרגע הנישואין בכלל
לא עניינו אותי, הדבר היחיד שרציתי זה משהו שיפצה על הכאב שקרע
אותי ברגע ששמעתי את ההודעה.
ישבתי ושתיתי את הבקבוק האחרון ששמרתי, את כולו, מרוב כעס חצי
ממנו נשפך על הרצפה יחד עם הבקבוק שהתנפץ לרסיסים אחרי שהשלכתי
אותו.
את ההמשך של אותה הודעה היה שהוא רצה להזכיר לה שהם נפגשים
במסעדה היום בערב. החלטתי שאני אעקוב אחריה היום בערב, אסגור
חשבון עם הבן זונה שמנסה להכניס את אשתי למיטה מתחת לעיניי.
הגעתי בערב לאותה מסעדה, הבחנתי בה נכנסת ונותנת נשיקה על הלחי
לגבר שבחיים לא ראיתי, הם התיישבו לאכול, כל הזמן הזה ישבתי
וצפיתי בהם והגוף שלי רתח יותר ויותר. בינתיים הגנבתי את הסכין
שהייתה על השולחן מתחת למעיל הקטן שלקחתי איתי, בצפייה לסוף
הארוחה העסקית כביכול ביניהם.
אחרי חצי שעה הם שניהם סיימו את האחורה ויצאו, אחרי חצי דקה
לערך יצאתי בעקבותיהם, הם הלכו כבערך עשרים דקות עד שהגיעו
לבית גבה קומות, ראיתי אותה ואותו נכנסים פנימה, החלטתי שזהו,
אני אתפוס את שניהם באמצע מעשה, ואז זאת תהיה הנקמה שלי.
הם עלו לחדר, חדר 71, בקומה הכי עליונה, נראה כחדר הכי מאופר
בבניין, נעמדתי ליד הדלת מחכה להזדמנות שלי. עמדתי וחיכיתי
כמספר דקות, ואז החלטתי לעשות את הצעד הראשון, ניסיתי קודם כל
לפתוח את הדלת בלחש, והופתעתי לגלות שהיא הייתה פתוחה, כנראה
הם היו כל כך חרמנים שישר קפצו למיטה, נכנסתי בלחש, הם כנראה
היו בחדר דיי מרוחק יחסית מהדלת.
בחנתי את הבית, נראה כביתו של אדם אמיד מאוד, תמונות על כל
קיר, בית מלא רהיטים ותוספות, אבל זה לא מה שעניין אותי, שמתי
לב לאור מעומעם במה שנראה כמו חדר עבודה, התקדמתי בלחש וראיתי
את שניהם יושבים שם, רק עצם זה שראיתי את שניהם ביחד שרפה לי
את הפיוזים האחרונים שעוד נשארו לי, איבדתי את השפיות שלי.
הדלת לחדר הייתה פתוחה, אז נכנסתי.
"סליחה, מה אתה עושה פה?"
"באתי לקחת את אשתי בחזרה מנוול".
"לא!, עזוב אותי, אני לא רוצה לחזור איתך".
"הגברת אמרה לא, עכשיו צא מפה מהר לפני שאני אקרא למשטרה".
לא היססתי וישר התנפלתי עליו, הוא היה יותר חזק ממני, אבל אני
הייתי נחוש, נחוש ללמד אותו לקח על פשעיו, במהלך הקרב המתיש
איתו הוצאתי את הסכין וחתמתי אותו בזרועו השמאלית, הוא התנפל
עליי והפיל אותי ארצה בתקווה לנטרל אך הוא לא הצליח.
הנפתי את הסכין ודקרתי אותו ישר בלב, זה היה על הלב שהוא לקח
ממני ושבר אותו.
"לא!!!, תראה מה עשית כלב, מה עשית, רוצח!!!, רוצח!!!,
הצילו!!!".
הצעקות שלה נשמעו מעצבנות ונאיביות, לא היה לי עוד משנה מה היא
הייתה בשבילי, ראיתי מטושטש, הכול היה אדום, רציתי רק להשתיק
אותה, התקרבתי אליה והיא התרחקה ממני בצעדים אחוריים עד שבסוף
היא נעצרה, העיניים שלה הוא עיניים מאשימות, פניה קפאו, אחרי
כמה שניות היא נפלה, ראשה נתקע  בפינה החדה מאוד של הספרייה
הקטנה שהייתה באותו החדר.
הסתכלתי על גופותיהם ואז הסתכלתי על השולחן, זאת הייתה תוכנית
שיווק חדשה לחברה שדנה עבדה בה וכנראה הוא היה לקוח חשוב שלהם
או חלק מהצוות.
באותו הרגע הבנתי מה שעשיתי, עד שהצלחתי להבין מה לעזאזל עשיתי
צליליהם של סירנות היו קרובות, כנראה הצעקות שלה הגיעו אל
אוזנו של מישהו.
אחרי שקמתי הסתכלתי אל המרפסת, הדבר הראשון שרציתי לעשות הוא
לרוץ ולקפוץ, פשוט ליפול, למות, להשתחרר מהדבר שעשיתי. החלטתי
שזה הדבר הנכון לעשות אז רצתי, ורצתי, הדבר נמשך כנצח, למרות
שמהמרחק היה קצר כל כך, באמצע הרגשתי משהו הודף אותי לפינה,
מעיף אותי אל הרצפה, באותו הרגע המשטרה הגיעה אליי, השוטר
הראשון הטיל אותי על הרצפה ואז הסתכל ימינה אל שני הגופות
המוטלות על הרצפה.    

"עכשיו אתה מבין למה עשיתי את זה, זה לא אשמתי, היא הניעה אותי
לעשות את זה, זאת לא אשמתי, אתה שומע אותי!?"
"מר. ווסט, עכשיו אתה יודע מה האפשרויות שלך, אין לך אפשרויות,
אין שום נשיא בעולם שייתן לך חנינה על מעשה כזה, רצח כפול
מדרגה ראשונה, אתה תשב מאסר עולם".
"לא, רק לא זה, אני לא יכול יותר, אני רוצה למווות!".