אני יוצא מהדירה לחדר המדרגות, מזמין את המעלית ועל מנת שלא
לבזבז זמן, אני חוזר לנעול את הדלת, ככה אני רגיל, שלא ישעמם
לי בזמן שהמעלית עושה קולות חריקה ומתחילה את מסעה הרועש
והאיטי לקומה השלישית, היא עדיין לא הגיעה וזה משאיר לי זמן
לעשות סריקה בראש,לעבור על כל הדברים שארזתי לקראת הנסיעה
ולבדוק האם לא שכחתי דבר. לנסיעה הזו, אני לוקח הפעם רק את
המינימום הנדרש, זו הפעם הראשונה שאני נוסע למקום שאין בו
חנויות וחלונות תצוגה המפתים אותי להכנס ולשלוף את הפלסטיק
הנוצץ בציפוי זהב שגורם לי לחוש סיפוק רגעי המהול בחרדת רכישה.
הרי בכל זאת, שדה בוקר הוא עדיין לא יעד תיירותי והמטרה שלשמה
אני נוסע אינה מופיעה כעסקת חבילה במבצע סוף עונה של משרדי
הנסיעות.
המעלית נפתחת בצליל חורק מוכר ואני נכנס פנימה גורר את המזוודה
אחרי, מנסה למצוא מקום לשנינו במעלית המוזרה שעומקה אינו רב,
אולי כמרחק בין שתי כתפיי, המראה הקרובה לפרצופי גורמת לי
להתבונן בעצמי ממרחק נשימה ולי תמיד נדמה שמישהו מסתתר מאחורי
קיר הזכוכית, מצלם את כל האנשים שבוחנים את עצמם מול המראה
במעלית הזו, היתכן שזה יגאל שילון עם השיגועים שלו שהמציא את
המעלית המוזרה הזו? אני מהרהר לעצמי, ומיד מפסיק לעשות פרצופים
מוזרים,  על מנת שלא למצוא את עצמי בתכנית עם רייטיניג מטורף
וצחוקים המתגלגלים על חשבוני.
אני גורר אחרי את המזוודה ומתקרב לרכבי, סובארו לבנה, המזהה
אותי בהתרגשות האופיינית לה, הבהוב כפול של אורות חניה ומן
שריקה כפולה, כמו ששורקים לאשה יפה ההולכת על המדרכה, אני נכנס
לרכב ומתחיל לסוע חושב על הדרך הארוכה שמצפה לי, מנסה לבנות לי
מפה בראש של נתיבי גישה מועדפים ועל היעד הסופי, שדה בוקר.  אף
פעם לא הייתי בשדה בוקר והדבר היחידי שאני יודע על הקיבוץ,
מעבר לעובדה שהוא נמצא אי-שם בדרום, זה שבן גוריון סיים את
חייו במקום הזה, אולם מעבר לכך, כלום, חור שחור. האמת, שזה
תיאור די מדוייק לתחושה שיש בי כרגע, להתרגשות המהולה בחרדות
של אי וודאות לגבי עשרת הימים הבאים, עשרה ימים שבהם אהיה חייב
לשבת בשקט, בלי לפצות את פי או לבטא הגה, רק אם אקבל רשות לכך,
אלה היו התנאים באותו חוזר שהתבקשתי למלא, סוג של שאלון המבקש
לברר את פרטיי האישיים ועוד כל מיני העדפות מעניינות, כמו, האם
אני צורך סמים ואם כן, מה המינון ומהוא הסם האהוב עלי, האם אני
לוקה במחלת נפש כלשהי או, שידוע לי על בעייה נפשית אחרת ועוד
שאלות שספק אם אדם מיושב בדעתו היה בוחר לענות עליהם, גם בהנחה
שאין לו מה להסתיר.  אני נוסע ומחשבות שונות ומשונות חולפות לי
בראש  ולמרות שהמוסיקה מחרישת אזניים, אני מצליח לשמוע רק את
מחשבותיי ולנווט את דרכי בכבישים העמוסים, בלי להיות מודע
לפעולות המורכבות הנדרשות מנהג על מנת לפלס את דרכו בין שאר
קופסאות המתכת המרוות צמאונן בנוזל שחור מזוקק ופולטות עשן
סיגריות סמיך מאגזוזן, ובעודי יורד ממחלף גהה ומשתלב בתנועה,
הבחנתי במשהו שונה, סוג של נוכחות נוספת, שפתאום הופיעה משום
מקום והצליחה להשתלב במרחב הסגור שסביבי.

הדמות שהתיישבה בספסל האחורי בעודי נוסע, קטעה את בליל המחשבות
על הדרכים שהביאו אותי לבחור בסדנת ויפאסנה כחוויה רוחנית
המשלבת אתגר נפשי וסקרנות אינטלקטואלית, תחילה הייתי משוכנע
שאני מדמה אותה בעיני רוחי, כפי שלעיתים נדמה לי שדמות חולפת
לה בריצה בזווית עיני, בעודי יושב בחדרי השליו בעיר שאינה
עוצרת לנוח, מן צל כזה, שחולף ביעף ולמרות שמהירות התגובה שלי
אינה מאחרת להגיע, הדמות נעלמת ורק חדרי המוכר משתקף מבעד
למבטי הבוחן, כך חשתי ברגע הראשון, אולם בעודי מחסיר פעימה
והסובארו הלבנה והטובה דוהרת בכביש ת"א-אשדוד, הפנתי את מבטי
לאחור ולא טעיתי, הפעם לא ראיתי את המושב האפור והמוכר מביט בי
בחזרה, כי אם דבר מדהים ביופיו וצורתו אשה, הביט בי בחזרה ואף
חייך אלי, נערתי את ראשי כמו לא מאמין ומצמצתי בעיני חזק
וכשפקחתי אותן, וזה היה עניין של שבריר שניה, היא עדיין היתה
שם ממש כפי שאני הייתי נוכח, כך גם היא, מציאותית לחלוטין כמו
אותם רכבים שחלפו מולי בעודם מדגישים את עוצמת הפנסים הלבנים
שבגחונם, אולם חיוורים ביחס לעורה הבהיר, כמעט שקוף, של הנוסעת
הסמויה שהחליטה פתאום לחשוף את עצמה.
מי את? שמעתי את עצמי שואל ודי מופתע מעצמי שהצלחתי להוציא
הברה שגם נשמעה כמו משפט, היא חייכה בחזרה והשיבה, אני הצד
הנשי, בקולה הרך והענוג שליטף את אוזניי כאילו היא לוחשת לי
לתוכן,
איזה צד נשי? הפתעתי את עצמי בעוד הברה שנשמעה כשאלה, אני הצד
הנשי שבך, טפשון, אתה לא מזהה אותי?, יכולתי להסכים איתה מייד,
שכן באמת הרגשתי מטופש לחלוטין, לנהל שיחה את מישהי מדהימה
כמותה בעודי משוכנע עדיין שאני הנוסע היחידי ברכב אינו יכול
להחשב כדבר רציונאלי שקול וחכם, והרי תמיד ידעתי שאני הגיוני
ויכולתי להשבע לעצמי שלא בלעתי כל חומר כימי או מזון מקולקל
שגורם לי להזיה מופלאה שכזאת, אתה בהכרה מלאה, שמעתי אותה
מלטפת אותי, אני רק אחת מכל הדמויות שמכירות אותך ומוכרות רק
לך,  ניהלת איתי שיחות רבות בהן ריגשת אותי עד דמעות ולא
יכולתי יותר להשאר אדישה כלפיך ובטרם תפגוש את שאר הצדדים שבך,
את שאר הדמויות המרכיבות אותך, החלטתי להופיע בפניך, כי הגיע
הזמן, עכשיו אני מרגישה שאתה מוכן לקראתי, היא המשיכה ללטף את
תנוך אוזני בדבריה ואני, שהשלמתי עם העובדה שיש דמות שמשוחחת
איתי ואני גם מצליח לשמוע אותה, נרגעתי לחלוטין וניסיתי לפתח
שיחה במטרה לחקור את הדמות המסתורית והקסומה כאחד. אני מודע
לזה שיש בי צד נשי מפותח, עניתי לה, אולם לא חשבתי שהצד הזה יש
לו פנים וגם גוף ובוודאי שלא מושלם באופן חושני שכזה, הרי הצד
הנשי שבי זו רק מטאפורה להיותי בחור רגיש ואינטואטיבי, רומנטי
וחולמני, לא יתכן שאת חלק ממני כי אם אוכל לגעת בך תדעי עד כמה
אני חושק בך וזה קצת מוזר למדי לחשוק בצד נשי שקיים בי, את לא
סבורה כך?  אתה כזה טפשון, היא שוב אמרה את זה ויכולתי להשבע
שהיא החמיאה לי בצורה שלא החמיאו לי מעולם, לפעמים אתה קורא לי
המוזה שלך וטוען שהמילים נכתבות מעצמן ואת זה אתה מקבל כעובדה
קיימת כמו כל חומר אחר הקיים בעולמך, בדרך כלל אתה מבקש ממני
להיות הכוכבת הראשית בסרטים האירוטיים והרומנטיים שאתה מביים
כל לילה, בזמן שאתה ישן, עושה איתי אהבה ומשתוקק אלי בגעגועיך
עם רגע היקיצה ולפעמים נדמה לי שאתה ממהר לשכב לישון, רק למען
הרגע שבו תוכל להתעורר ולהזכר בי, זכרונות אמיתיים כמו התחושות
שעולות בך יחד עם שאר ההורמונים המתעוררים וזה אמיתי שוב, כמו
הקפה שאתה שותה בבוקר או  המקלחת שאתה עושה, אני בטוחה שלא
תכחיש את זה ולכן לא תוכל להכחיש גם אותי ואם אתה משתוקק לגעת
בי, אל תתבייש, אתה מוזמן לעשות זאת. הייתי מופתע לחלוטין
מתשובתה ויחד עם זאת לא יכולתי שלא להסכים איתה, מסתבר שהיא
יודעת על מה היא מדברת, הרהרתי לעצמי והיא חייכה, כמו שמעה את
מחשבותי, בזמן אחר, בסיטואציה כזאת, לא הייתי חושב פעמיים,
הייתי פוקד על הסובארו לעצור בחריקת בלמים ומזנק על ההזמנה כמו
מוצא מטמון יקר ערך, אולם הפעם בניגוד להרגליי, נשארתי רגוע
וסף הגירוי היחידי שהרגשתי היה הרצון העז להמשיך ולשמוע אותה
לוחשת לתוכי את מילותיה הענוגות. את יודעת שהמסע הזה לשדה בוקר
היה סוג של משאלה לפגוש את עצמי בחלקים המוסתרים שלי? שאלתי
אותה, עושה עצמי לא מודע לכך שהיא כבר יודעת הכל עלי, תמיד
היתה בי מן תחושה שיש משהו מאוד עמוק וחבוי בתוכי וחשבתי שאם
אסע לסדנה הזו, שבה אהיה חייב לשתוק עשרה ימים, אולי אצליח
לגלות את מקור כל הרעשים המתנהלים בראשי, רעשים בצורת
דיאולוגים ואפילו רב-שיח המדמה מצבים ודמויות המנהלים שיחה
קולחת עם רעיונות מובנים, כאילו הם מקריאים זאת מתוך טקסט
שמישהו כתב עבורן, לפעמים הטקסט עמוק וחכם ולפעמים הוא רדוד
ושטחי, לפעמים הדמויות כל כך נדיבות בחמלתן, עד שאני יכול
להזדהות עימן ודמעות מציפות את עיניי ולפעמים הן כל כך אכזריות
ומרושעות, עד כי אני חייב לעצום את עיני על מנת שלא לראות את
הסצינה המבהילה שדמויות אלה לוקחות בה חלק, אלה הן דמויות
מוזרות והזויות שלעיתים נדמה לי שרק מחזאי מטורף מסוגל לבדות
אותן ובכל זאת אני מאוד סקרן לפגוש את המחזאי המטורף, כי יש בי
סוג של הערצה לסגנונו המיוחד וההזוי, אם רק היה בוחר להופיע
מולי אולי הייתי נמנע מאותה סדנה שלא ממש עושה לי חשק לשתוק
עשרה ימים ועוד בתנאי טירונות הדומים לתנאים שסגפנים הודיים
בוחרים לעצמם כמותרות. הפעם לא הסתכלתי לכיוונה, אולם יכולתי
לחוש את עיניה הנעוצות בעורפי ותחושת דגדוג קל, כאילו העבירה
בעדינות פלומת נוצה על עורפי, החלה להופיע והתפשטה לה בכל הראש
וברגע שגם אוזניי הצטמררו ידעתי שהיא עומדת ללחוש לי שוב בקולה
הענוג שגבר בלחישתו על עוצמת הדציבלים שהדהדו בחלל הרכב.  אולם
כלום לא קרה והשקט הרועש המשיך להתקיים באין מפריע, היא לא
דיברה ולא ענתה לי ורק יכולתי לחוש את מבטה בעורפי.
המשכתי לסוע ולחוש את מבטה המעסה את עורפי, מצפה לשמוע את
קולה הענוג ממלא אותי בדברי חוכמה שאינם מוטלים בספק, אולם
פתאום  וללא כל הודעה מוקדמת, נפסקה תחושת הליטוף בראשי ואת
תחושת הרוגע, השלווה והאהבה שהציפו אותי, החליפה תחושה אחרת,
פחות נעימה, סוג של חשש המאפיין חרדה קלה ולכן מיהרתי לסובב את
ראשי בצפייה דרוכה למצוא אותה בדיוק במקום בו זכרתי שראיתי
אותה לאחרונה, במקום שבדרך כלל נמצא החלק הימני של המושב
האחורי, אולם היא לא היתה שם, נעלמה באותה הפתאומיות שבה היא
הופיעה ואני עדיין מביט לכיוונה מסרב להאמין שהיא איננה, חש
כיצד ליבי הופך להיות כבד יותר ויותר, כאילו כדור הארץ מוכיח
לי שקיימת כבידה  בלי שיזדקק לנוסחאות מורכבות ומסובכות על מנת
להוכיח את קיומו ובעודי משתוקק לקולה הענוג שימלא את החלל
שדמותה המופלאה הותירה בי, שמעתי צפירה מחרישת אוזניים.

אני זוכר שסובבתי את ראשי חזרה וראיתי שני אורות בוהקים
ומסנוורים מופיעים מולי וכיצד הנווט האוטומטי, שלקח פיקוד
לאורך כל הנסיעה, שבר חזק ימינה על מנת לחמוק מאותם אורות
מסנוורים ובעודי נותן לנווט לבצע את תמרון ההתחמקות, החליטה
הסובארו הטובה והחביבה להוכיח לי שיש מספר דברים שלא ידעתי
אודותיה ובבת אחת החליפה את כיוון הנסיעה, במפגן אקרובאטי שלא
היה מבייש פעלולן בקרקס או ספורטאי אולימפי, והתגלגלה מספר
פעמים ברעשים מוזרים של זכוכית נשברת ומתכת נמעכת, עד שנעצרה
לצד הדרך, בתוך התעלה. זמן די מוזר להראות לי את כישוריה,
חשבתי לעצמי מבעד לעשן הסמיך ולריח הגומי החרוך שמילא את האויר
סביב וברקע נשמעו קולות המהום של אנשים מבוהלים שכנראה קרה להם
משהו, כי הם נשמעו מאוד מודאגים, אולם הם הלכו והתקרבו אלי
ויכולתי לשמוע אותם שואלים אותי אם אני בסדר, ואף יכולתי לחוש
כיצד ידיים פולשניות מושכות אותי מתוך הרכב החוצה ופרצופים
המומים ומפוחדים מביטים בי וצועקים, העזרה בדרך, העזרה בדרך.
ואני מביט בהם בחזרה כולי מחויך ומלא אושר,  קצת חש רגשות אשם
על כי אינני מודאג ואיני מתעניין במה שקרה להם ורק נזכר באותה
דמות קסומה שהתארחה לרגע במכוניתי וממתינה לי בחלומותי, הצד
הנשי שבי.