רן גולדנברג ישב בתוך הארון, הוא נורא רצה לצאת ממנו אבל לא
ידע איך. שד ירוק ומכוער התיישב על כתפו. "נו, אז מה עושים?"
אמר השד. רן גולדנברג לא ידע מה לענות, הוא שנא את השאלות
האלה. אם ידע מה עושים, לא היה מחכה לשד.  אבל השד המשיך לשבת
על כתפו וכסס את ציפורניו. "כדאי לך להיגמל מזה" אמר רן
גולדנברג, "בסוף יישאר לך רק בשר בלי ציפורניים...". "שתוק"
אמר השד, "אני מנסה לעבוד כאן, והבעיה היחידה שלי עכשיו היא
אתה!". רן גולדנברג שתק. לא היה לו מצב רוח להתווכח עם אף אחד.
הארון היה מחניק. פעם ישבו בו עוד שני אנשים. רן גולדנברג ישב
עם אחד מהם על המדף העליון והשני שהיה מאוד שמן ישב לבדו במדף
התחתון. הם שניהם היו צעירים. רן גולדנברג לא רצה בכלל לצאת
מהארון עד ששניהם יצאו, ולו  התחיל לשעמם...
השמן הכריז על נטיותיו המיניות ודלת הארון נפתחה עבורו והוא
יצא לחופשי. כשנפתחה הדלת יכל רן גולדנברג לחוש קצת מהאוויר
שהיה בחוץ, אך הדלת נסגרה מיד ולרן גולדנברג נשארה רק הרגשת
המחנק שבארון.
לאחר שיצא השמן עבר הצעיר השני למדף התחתון. רן גולדנברג
והצעיר נהגו לשוחח על דברים ברומו של עולם ושוב יכל רן
גולדנברג לשכוח מהאוויר שבחוץ ומיציאה מהארון. חודשיים בערך
עברו ועל הצעיר התיישב שד, הצעיר דיבר עם השד על אבא שלו והשד
פתח עבורו את דלת הארון ומעט אוויר נכנס שוב וצמצם קצת את
המחנק. המדף למטה היה מוצף בגלל הצעיר שיצא מהארון ורן
גולדנברג נשאר על המדף העליון.
עכשיו היה גם עליו שד, אבל השד רק ישב וכסס את ציפורניו...
מרוצת חייו של רן גולדנברג עברה לנגד עיניו אבל דלת הארון לא
נפתחה והמדף העליון הוצף רק בחתיכות מציפורניו של השד...