15/2/02
אני שונאת את עצמי.... איך להתמודד עם זה, איך?! אני לא
יודעת... ויושבת ובוכה, שוב. וכואב, שוב. ואני שונאת - אבל כל
כך שונאת - את עצמי. אני מטומטמת. פשוט ככה. למה דברים צריכים
להיות ככה? ואני אוהבת אותך כל כך... ושונאת את עצמי... כועסת
על עצמי... כועסת על זה שאני אפילו יכולה לחשוב על זה שאני לא
יכולה להתקיים יותר... שאין טעם. כי אין טעם יותר. אני לא
יודעת מה לעשות. עם עצמי, עם המצב. אני לא יודעת כלום. יכולת
הריכוז שלי שואפת לאפס. אני לא שומעת. לא מודעת. ואני עוד
חשבתי שקצת יצאתי מזה, ובבום רציני זה חזר. אין לי מה לעשות
יותר עם עצמי. בחיי שאני שואפת לאופציה. אני שונאת להיות כל כך
חסרת אונים. שונאת שנכפה עלי מצב... ולאו דווקא על ידיו, אלא
מכורח הנסיבות. שונאת - שאני כבר מפקפקת... שיצא לי לחשוב בדרך
הבייתה על זה שאם הוא היה אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו הוא
לא יכל להפרד ממני, פעמיים... אני לא הייתי מסוגלת על כל פנים.
בחיים. לא שאני מרגישה ככה... אוהבת ככה... ועכשיו אני מרגישה
פתאטית. פתאטית שאני יושבת וכותבת את זה. מרגישה את זה. חושבת
שהוא לא... מרגישה צורך לרחם על עצמי... אני צריכה להפסיק עם
זה... עם ההרס העצמי הזה. זהו - הוא כבר לא יהיה שלי יותר,
ואני צריכה להשלים עם זה. נגמר. לא איתי הוא ידבר כשהוא
בדיכאון, הוא לא יהיה פה יותר למחות את הדמעות, לחבק, להגיד
שהכל יהיה בסדר, לשמוע את הבכי שלי מהצד השני של השפורפרת. הוא
לא ייגע בי יותר, לא ירגיע אותי במילותיו, בתחשותיו, במגעו.
והדבר שאני הכי זקוקה לו בעולם עכשיו - זו הכתף שלו. ואני
יודעת שהיא כבר לא פה בשבילי. שהיא כבר לא שלי. והבעיות שלי
כבר לא שלו. כל כך רציתי להתקשר לספר לו שלאחותי יש בן... כל
כך רציתי. דחף ראשוני. וכמעט ועשיתי - ואז נזכרתי. נזכרתי שאני
כבר לא יכולה להתקשר ששמח. שעצוב. שכואב. ועוד עכשיו - שכואב
לי כמו שלא כאב מימי, שעצוב לי ברמות שלא יכלתי לתאר. עכשיו
שאני הכי צריכה אותו, אין. ורציתי לבכות לו בICQ על זה שהבן
אדם שאני אוהבת כל כך עזב, ושהוא איננו שלי יותר, ואז נזכרתי -
שהוא, זה הוא. אז התחלתי לבכות שוב. אז באמת הבנתי שזהו - הוא
כבר לא אותו בן אדם. הוא לא שלי יותר. ואני לא שלו. ושאני לא
אוכל בחיים לשתף אותו בבעיות שלי באותה דרך. באופן טבעי לרצות
לשתף אותו בהכל. ואני אבלה. ואני בוכה. מתייסרת ברגשות של
עצמי. איך אני יכולה לחיות בלעדיך??? אין לי מושג... אני לא
רואה את החיים שלי ממשיכים. לא לחיות. לנשום. לפעול, אולי. אבל
אלו לא חיים. לדעת שאני לא יכולה להתקשר שאתה צריך אותי...
לדעת שאתה עצוב - וידי קצרה מלהושיע, מלתמוך... מה אני עושה
עכשיו? מה? שוקעת בעצב... הפתרון היחידי שאני יכולה למצוא - בו
אני ממשיכה להתקיים, לנשום, בו זמנית... אני יודעת שזה הסוף...
מכל כך הרבה בחינות, ובכל כל הרבה דברים. זה הסוף שלי. כל כך
רוצה שמשהו יקרה לי... כל כך מצטערת שהאישה ההיא לא עלתה עליי,
שלא דרסה אותי - וגאלה את כולנו מהיישות המסריחה הזאת...
ממני... ההורים לא נותנים לי להכנס לדכאון הזה שלי. מכריחים
אותי לאכול - למרות שהייתי מאוד שבעה עם הכוס השוקו, כוס הקפה
ומיץ הפטל ששתיתי היום... יכלתי להחזיק עם זה כמה ימים. לא
רציתי לאכול שום דבר. לא התחשק לי להעניק לגוף שלי את זה. לתת
לו סיבות ודרכים להתקיים. כועסת על עצמי על עצם כתיבת שורות
אלה. זועמת. אני יודעת שהוא אוהב אותי. מאמינה בזה בכל ליבי
הקורס. ואין פה שום המשך, אין שום אבל. יודעת. אבל אני גם
יודעת, ומבינה, שלא יכלנו להמשיך עם זה. זה הרס את שנינו. זה
הרס אותנו. ועם הפרידה הזו, עם העצב האיום הזה, הגעגועים
הנצחיים, הכמיהה אליו, עולה תהייה נוספת. מה אני עושה עכשיו.
מה נותר לי לעשות. אני לא יכולה להוציא את עצמי מהסחף הזה,
ממעגל ההרס, הכאב והבכי. לא רוצה. יש פיתרון... אבל התוצאות
שלו יהיו כל כך הרות גורל מבחינתי - שגם שאני יודעת שאני לא
אהיה פה לכאוב את החלל שזה יתיר, אני לא מסוגלת להעלם. זה
יכאיב למספיק אנשים, אנשים שרק המחשבה שיסבלו - בגללי, הורסת
אותי. מותירה אותי עם רגשי כעס עצומים - עם העובדה שאני אנוכית
כל כך, שיכולה רק לחשוב על ללכת, מבלי לחשוב על מי שאני משאירה
- ואיך שאני משאירה. כי אני יודעת שאם המצב היה הפוך, לגבי כל
אחד מהאנשים המדוברים מוות שלהם יגרום למוות שלי. לגסיסה
ממושכת, לגהינום עלי אדמות - עד אשר אני אחליט שאני באמת לא
יכולה יותר ואתמוטט. פיזית. סופית. כך או כך המשך אין. אמרו לי
- את תמצאי אהבה חדשה, היא כבר בדרך אליך, תני לזמן לעשות את
שלו. אבל אני לא רוצה אהבה אחרת, מישהו אחר, לא יכולה לתת לזה
זמן - כי אין לי. לא רוצה לחשוב על עצמי בזרועות אחר, אומרת את
אותן מילים - לא רואה את עצמי אומרת אותן בכזו משמעות כנה. אז
נגזר עלי סבל? נגזר עלי לדעת טעם אהבה מהו - אך לא אהבה עצמה?
רוצה להתמוטט. לקרוס פנימה. למות בשקט. רוצה להעלם מהחיים של
האוהבים אותי. רוצה להחזיר את הגלגל אחורה ולא להוולד כלל...
רוצה להשאר בגדר זיכרון עמום...