כבר כמה זמן שאני שואלת את עצמי אם יש לי את האומץ. כשאני
אומרת אומץ אני לא מתכוונת ללקפוץ ממטוס או משהו בסגנון. אני
מתכוונת לאומץ מסוג אחר. האומץ לברוח ולא לשכוח.
אבא שלי אומר בגלל שאנחנו כל כך דומות אנחנו רבות כל הזמן
וכשהוא צריך להתמודד עם שתינו הוא יכול להשתגע, או במילים שלו
"פיצוץ גרעיני".
האמת זה לא ממש מזיז לי, אני לא אשתפך ואתיימר לומר כמה אני
מרגישה חלולה מבפנים ודברים בסגנון, כי זה סתם יהיה זיון שכל.
האמת, אני חושבת שאני די יכולה להנות מזה לפעמים, כמה מחליא
שישמע, כן, לרמה כזו הגעתי בקשר ליחסים שלי עם אמא שלי.
על מה לא רבנו, ממגבות ועד יחס מזלזל בבני הבית, אבל עד כמה
שהריבים האלה היו גדולים, אני לא חושבת שמיציתי את סף היכולת
שלי,כלומר לברוח מהחור הזה שאני משתדלת לא לקרוא לו בית,
להוציא מהמקרים שבהם שואלים אותי איפה אני אוכלת צהריים.
"נמאס לי! נמאס לי!" צרחתי לה פעם בפרצוף, אני לא חושבת שזה
ממש הזיז לה, אלא אם כן דחפתי אותה בדרך.
זה נמרח על גבי שנתיים ככה, אני נוהגת לקרוא לזה "מדיניות
ההבלגה" אבל השיא הגיע, זה היה יכול להגמר כרגיל, אבל מן דחף
פנימי תפס אותי בריאות, לא יכלתי לנשום, התנשפתי, הרצפה התחילה
לבעור תחתיי. רצתי מהר, פתחתי את הדלת היא רצה אחריי, אמרתי לה
שאני מתעבת אותה, אני חושבת שזה די פגע בה כי אז היא נעצרה.
רצתי אל הטרמפיאדה ועצרתי אוטובוס, נסעתי לחיפה, לסבא וסבתא
שלי. בסיטואציה רגילה אשר תהיה, אני חושבת שהייתי תופסת את
עצמי וחוזרת מהר הביתה בעוד שאני מדמיינת אותה מתקשרת לחברות
משטרה וכדומה, אבל משום מה הרגשתי טוב עם עצמי, ראיתי את זה
כנקודת ציון בחיים הארוכים שלי...
אחרי שבוע אבא שלי בא לאסוף אותי, הוא שאל אותי איך עבר עליי
השבוע, ובדרך סינן שלאמא הוא היה מזופת. צחקתי,התמלאתי במן רגש
סיפוק, אמרתי שהיה לי שבוע נהדר ומצדי אמא יכולה ללכת לעזאזל.
הוא תקע בי מהר מבט חודר, בקשתי סליחה, אבל אני ממש לא מצטערת
.