הכאב שבאכזבה
זה נגמר, או יותר נכון התחיל
החור שנפרץ בליבי, זרם המחשבה
ששטף אותי בדיו כחול,בדמעות שקופות ובדם אדום
התחיל להפוך לזרזיף, אני מרגיש את עצמי מתקפל
לתןך עצמי, שוב נסוג אל תוך מה שהייתי פעם, חוזר
אחורה אלפי שלבים במורד בסולם האבולוציוני שלי.
הסטירה הזאת- האחרונה והכואבת מכולן- שברה אותי
יותר משחשבתי, ויותר אני כבר לא חושב, לא מחפש.
אני יודע, אני מבין, אני מצאתי את מה שחיפשתי
אבל מה שחיפשתי לא מצא אותי. אני חושב שבאיזה
שהוא מקום קצת כפיתי את עצמי, קצת התנפחתי יותר מידי
קצת הפחדתי.
אני גיליתי מה הכיוון וניסיתי למשוך אותה לשם
והיא, היא עדיין לא פתחה את המפה שלה בכלל.
כמו שחשבתי, היא תעשה צעד אחורה, אני אעשה צעד
אחד נואש לתפוס אותה- להעביר אותה את המכשול
אני לא מצליח.
כמו מטומטם אני מסתכל עכשיו על יצירת האומנות
הזאת שמתחמקת ממני- יצירת אומנות שנעשתה במיוחד בשבילי.
אף אחד לא אומר את זה, אף אחד גם לא יידע, אבל
משהו בלב יודע, בטוח ומאמין שזה הדבר הנכון.
והלב שואל את עצמו בפעם המיליון-
איך היא לא רואה את זה?
ממה יש לפחד? למה הצעד המיותר הזה אחורה
כשבמקום זה היא יכולה לעוף קדימה?
ההשראה שלי עוזבת אותי, נוטשת אותי מתוך בהלה.
יכול להיות שהתקדמתי יותר מידי, שגיליתי דברים שלא הייתי אמור
והעט מתחיל שוב לקרטע, לצלוע, לפצוע אותי בחוסר התנועה שלו
וכמו בתיאום עם הלב- לשניהם יורד קצת הקצב-
שניהם לאט לאט...לאט...לאט.........לאט...
מפסיקים לעבוד, נכנסים לתרדמת הצפויה,
עד שיסתם הסכר לגמרי,
השמש תכבה, והאגם הכחול
הצלול הזה יתייבש לחלוטין
כמו שניצלו אותו יותר מידי
                יותר מידי.
ועכשיו אני מניח את העט עד שהיא תחזור.