טוב פרדי זה שייך לך
ממני

שעזבתי את הבית לצבא אחי הקטן קיבל את החדר שלי, את החדר שהיה
שלו עשו למשרד עבודה,כול פעם שחזרתי הביתה מהבסיס הייתי צרייך
לישון בסלון, לא נראה לי שלמישהו בבית היה אכפת, הם היו יושבים
וצופים בטלויזיה עד שעות מאוחרות ככה שאני לא יכלתי לישון, מה
שלא עזר לחוסר שעות השינה שצברתי בצבא,  הגישה הזו גרמה לזה
שמהר מאד אני אשאר בבסיס, או אלך לחברים לחופשים שלי. להיות
בצבא זה דפוק, להשאר בבסיס זה דפוק, שהבסיס בחברון כבר אין מה
להגיד.

איפשהו באמצע נחספים לעולם פנימי, הוא בדרך כלל פגוע דרוך
דרמטי עצוב ומדכא, ובסוף מרגישים ששיכים לו והוא שייך בחזרה,
זה מה שמביא את כול הריטינג, ריטינג זו מילה לועזית בעיברית יש
להגיד אחוזי צפיה.

תמיד שנאתי מסגרות, תמיד בבוקר אמרתי לאמא שכואבת לי הבטן,
והיא שלא היה אכפת לה נתנה לי להמשיך לישון במקום ללכת לביצפר.
ככה התגברתי על הרבה ימי מצב רוח רע, למבחנים תמיד הלכתי וגם
למדתי לפניהם, אבל שיעורי בית הפסקתי לעשות בכיתה ד, לפעמים
הייתי הולך לביצפר לאיזה שעה מזייף פתק שחרור ויוצא להסתובב
בעיר. אבל לא עזבתי ביצפר כי למרות שהכריחו אותי לעשות משהו
שלא רציתי ידעתי שיש לזה סיבה והסיבה היא בעצם שזה טוב לי וגם
אם הרבה פעמים התעצבנתי שאני הולך לישון מוקדם בשביל לקום
בבוקר וגם עם הרבה פעמים רבתי עם מורות או ילדים אחרים בתת
מודע ידעתי שכדי להגיע למקומות טובים אני צרייך לעבור את זה
ולהצליח.
אבל הצבא, הצבא לא עוזר לי, אני פה שובר את הגב על מיטה רעה,
בבית כבר שחכו אותי, צבא זה החרא בחיים.

מיכה שיטרית-
אני נמנע ממך והולך אל הים
שפל גאותי ריק כמו צדף
לא נשבר על סלע
לא ניתז במים
הולך כבד לוחץ על החול

יורק מול הרוח וחוטף בפנים
כמו בכול פעם שאני מוציא מבפנים
אני נמנע ממך אני נמנע ממך
אני נמנע ממך והולך אל הים


הסוף של הסיפור הוא זה שהוא מת, לא ציפו ממנו לחיות אבל מות
כזה מי חזה. נראה כבר שהוא נולד שהוא ימות מות אפסים רגיל, לא
יזכה לכבוד או זכרון או אפילו לנר שידלוק אחריו.

אני צרייך שתעזרי לי עכשו, אני יודעת שמה שאני מבקש ממך הוא
דבר שאת נגדו, דבר שתשנאי מעצם הגרען הרעיוני שלו, דבר שבדרך
כלל היית מסגירה אותי לשומרים בגללו.
אבל אני מבקש ממך שהיום הפעם עכשו תעזרי לי, לא בגלל הרעיון
אלא בגללי, כי אני חלש מידי לעשות את זה, כי הידים שלי גוססות,
כי זה מה שהרג אותי, כי כול קרבה לזה משמידה את עצם קיומי, אז
אני מבקש שאת תמלאי את התפקיד ותכבי אותו, כי את זה אני לא
יכול לעשות לבד, תכבי את הלפיד בשביל להחזיר לי את חיי.

תכנון איך לצאת מהצבא, אחרי שנכנסים לקרבי ושיש פרופיל 97 חייל
מצטיין צרייך סיבה לעזוב, ובשביל סיבה צרייך תוכנית.
התוכנית שלי היא להפצע, לא משהו רציני חתך קטן כזה שישאיר צלקת
לבחורות וזהו, צרייך לעשות את זה בפעולה מבצעית כשאף אחד לא שם
לב וכשיכולות להיות מלא סיבות להפצע, לא ראותני משהו פשוט,
אחרי פציעה לבקש שיחרור זה קל.

קפוא בזמן באותה התנוחה המוזרה מרגיש את עצמי רק מבפנים לא
יכול לזוז, מיליון מראות משקפות אותי עפות מסביב, מציקות מכול
כיון, ואין אפילו שתי מראות בבהן אני זהה.  

ככה הולך התיכנון:
פעולה מבצעית בדיקת שטח, מתישהו באמצע הלילה אנחנו קופצים לבקר
בכפר ערבי, עושים הפתעה בין הבתים לראות שאין מחבלים, האמת
אנחנו יודעים שאין מחבלים, הסיבה לביקור ההפתעה שלנו היא
להזכיר למחבלים לא לבוא, הכול בעולם הזה פוליטיקה.
אם אני נופל במקרה על איזה חרמש ושובר את הרגל יש לי פציעה
בגרוש, רגל שבורה עוברת תוך 3 חודשים הזמן בו אני אדאג להפסקת
השירות הצבאי שלי ואולי גם לקבל קצבת נכה צה"ל, בכול זאת אני
בחיים לא ארוץ כמו קודם.

הנשים הצעירות הלכו מזמן, ורק מכוערת אחת נשארת לשבת לחפש בעל,
לא מעורר רחמים ?.

לילה ושקט יוצאים מהמוצב בגיפים, מי נשאר מי יוצא מי צוחק מי
בוכה, אז ככה אני ועוד איזה שנים נכנסים לגיפ, כול הנסיע
מרגישים את הטמפרטורות הנמוכות באויר. הגיפים נכנסים לכפר
הכביש סלול טוב אבל מלא אבנים קטנות וליכלוך הורסים את הדרך,
מרגישים איך הגיפ זז. היום אני עוזב, הייתי רוצה לחבק את כולם
פעם אחרונה, אבל אסור שהם ידעו את התוכנית שלי הם יכולים
להרוס. אנחנו מגיעים לכפר ונכנסים, אני ואדם הולכים ימינה דרך
רחובות מוזנחים, אני רק צרייך לחפש משהו שאפשר להפצע ממנו
וגמרתי את השרות שלי.

לפעמים, לא לפעמים תמיד, כלבה זונה תמיד שנאתי אותך.

החרמש עומד זוהר היציאה שלי מפה אני נתקל בו, חושך מה, ונופל
שובר את הרגל אדם מסתכל עלי, אני צורח בכאב ובאושר, הוא רץ אלי
ובקשר צועק שיזמינו אמבולנס,  אני אומר לו שאני יכול ללכת, הוא
תומך בי ואנחנו הולכים חזרה לגיפים כמו בתוכנית, באמצע הדרך
מתחילים לירות עלינו מחבלים.
למה אדם היה צרייך למות בגללי ?, למה גם אני מת ולא יכול לבקש
מאמא שלו סליחה ?.