ספר חדש: 'נורמלי' מאת - ערן לבני, הספר מתאר אפיזודות קצרות
בחייהם של תשעה גיבורים בתקופות חיים שונות - גיל העשרה,
העשרים והשלושים. הספר יצא בהוצאת אסטרולוג וניתן להשיגו
בחנויות הספרים וכן באתרי הקניות באינטרנט
זהו פרק מתוך הספר, המהווה למעשה סיפור קצר העומד בפני עצמו.

דני
סיפור קצר
לפחות פעמיים בשבוע הייתי יושב כאן . נכנס לאווירה, האורות
מעומעמים, נרות על השולחנות, שטיחונים מקושקשים מהמזרח הרחוק
מפוזרים באקראי על הרצפה והקירות, כלי נחושת אדומים וישנים
מחזירים השתקפות מהנרות, מוסיקה רוגעת אך קצבית, הרבה דרבוקות
וגיטרות אקוסטיות, קצת ג'ז, צלחת בוטנים וראסטי נייל. הייתם
יכולים לזהות אותי על פי הראסטי נייל. הרגשתי מכובד-משהו
שהייתי יכול לבקש את המשקה הקבוע שלי. לפעמים הייתי יושב פה עם
עוד כמה חבר'ה או עם בחורה. אבל על פי רוב, לבדי על הבר, במקום
האחרון מצד שמאל. המלצריות כולן הכירו אותי וידעו לא להפריע לי
ולשאול אם הכל בסדר או אם אני רוצה משהו לאכול. בערך בשעה
שתיים התחילו לקפל. אז הייתי קם והולך הביתה. מעט מהלקוחות
נשארו אחריי, לא מבינים רמזים. בדרך כלל זוג מתלקלק על יד
שולחן. עכשיו הגעתי לכאן והמקום נעול באחד מהמנעולים הכבדים
האלה. הסוויטי אף פעם לא נסגר בשעות כאלה. כשהצצתי דרך החלון
האחורי ראיתי שרוב השולחנות והשטיחים פונו משם. גם לוחות
השש-בש שהיו מרוכזים בפינה נעלמו. ההכרה שהמקום נסגר חדרה
לתודעתי. זיהיתי שם עוד שני "קבועים". הם אמרו שהפאב אמור
להיסגר מתישהו, אבל לא ידעו שכל כך מוקדם. היה לי חם, שערי
הארוך העיק על קרקפתי וגרם לי תחושת מחנק. משהו מוכרח היה
להשתנות, כבר יותר מדי זמן עומדים הדברים בעינם. אני עוד לא
מצליח להתגבר על מאיה, היא לא יוצאת לי מהראש. סתם זיונים לא
מעניינים אותי. חוץ מזה אני בנאדם עדין ועייף, כולם אומרים לי,
כך שאני לא בדיוק זיון המאה.
איני יודע לאן אני הולך. הנה בא השמן הזה עם כתובת הקעקע על
הזרוע. הוא הולך מולי, מבטו מאיים. הוא ימשיך ישר ויהי מה, אני
ממשיך עוד קצת מולו וזז הצדה בשנייה האחרונה, שלא ידרוך עלי.
אני מוכרח להגיע לדירה של אחותי, הבטחתי לה שאקפוץ לביקור.
נעצרתי פתאום. עד אתמול הייתה פה חנות לאביזרי מין, אני משוכנע
בכך לגמרי, אני יכול להיזכר. נשים גדולות משתלשלות מהתקרה,
שוטים בידיהן, לבושות בגדי עור, פטמותיהן הזקורות מפרפרות
בפיהן של נשים אחרות. נשמע לכם תיאור נשי? טוב, ככה זה, רק
נשים יש בעסק הזה. הגברים כאלה קטנים, משופמים וכנועים. היום
יש כאן מספרה במקום החנות הזאת, מספרת רפנזל. עכשיו כשאני חושב
על זה, באמת הגיע הזמן להסתפר. בדרך כלל צריכים לחכות שעות
כשנכנסים למספרה, אבל הפעם היא הייתה ריקה, אולי בגלל השעה
המאוחרת. באמת, ממתי מספרה פתוחה בשעה תשע בערב?
"אפשר?"
"כן, בטח, שב! לספר קצר?"
"כן, תקצר לי קצת."
המספריים היו חלודים.
"המספריים חלודים."
"לא, מה אתה דואג? זה זוג שפתחתי שלשום, בגלל המים הם מחלידים
קצת."
"אין לך מספריים נורמליים?"
הספר עשה פרצוף של חוסר חשק ופתח שקית ניילון, שלף מתוכה זוג
מספריים חדש וצקצק בהם באוויר פעמיים כדי שאשמע את שקשוק
המתכת.
"בסדר," אישרתי.
השתרעתי לאחור, מוכן למגע ידיו העדינות ולברק המספריים החודר
לקליפת המוח. אבל הוא קצץ בחמת זעם, כמו בקריז העיף אותן לכל
כיוון, קצוות קצוות צנחו מעגלית ברדיוס מסביב לפח. מולי היו
תלויים פוסטרים של פירמידות והיירוגליפים לצד תמונות של
ג'ינג'ים מסופרים קצר.
"זהו," אמר כעבור שלוש דקות. הוא הרים את מסעד הכיסא והציב
מראה מאחוריי, הייתי בתווך בין שתי המראות.
"מה זה?" קרחות בצבצו מכל כיוון, שני הצדדים לא היו מסופרים
שווה.
"מה, לא בסדר?"
"לא."
"לקצץ הכל?"
"לא, עזוב."
"אתה לא יכול ללכת ככה, גם יותר מתאים לך קצוץ."
הוא נראה לי מסטול לאללה פתאום. טוב, זה בסך הכל שיער, אמרתי
לעצמי.
"תקצץ!"
"מה?"
"בסדר, תקצץ."
"הכל?"
"כן, הכל. תוריד הכל."
"בסדר, אם אתה רוצה."
הוא חיבר מכונה לשקע מהסוג שמשתמשים בו לסיפור כלבים. המכונה
קמה לתחייה רועדת ומזמזמת בחריקה.
הוא התכופף והתחיל להסיע אותה בקווים לא-סימטריים.
"אח."
"מה קרה?"
"כמעט תלשת לי אוזן."
"סליחה."
המכונה השתוללה בשיא עוצמתה, ולפתע צעק:
"זהו, גמרנו. תתלבש בעצמך."
"סליחה?"
"מה?"
"אמרת, 'תתלבש בעצמך.'"
"לא נכון, אמרתי, 'תתחדש, בהצלחה.'"
היטבתי את המשענת כדי לראות את עצמי. לא ראיתי כלום, אז הרמתי
את המשענת גבוה יותר. זה היה מוזר. איזה שינוי, כאילו שזה לא
הייתי אני. כמו ההרגשה אחרי שעוקרים לך שן, אתה מלקק בלשונך את
החור שנפער וחושב, מה פתאום? זה לא ככה אצלי! אבל זה היה הרבה
יותר חזק ואכזרי. הרגשתי אחרת, פראי יותר, חסר מעצורים.
"כמה זה?"
"תגיד, היית כאן לפני כן?"
"לא."
"מוזר. אתה בטוח?"
"כן."
"היום נכנס לכאן מישהו שדומה לך."
"שתוק!" הוא התכוון להגיד משהו והתחרט.
"זה ארבעים ש"ח."
נתתי לו שלושים.
"עוד עשר."
"לך תזדיין."
"טוב, בסדר, שלושים בשבילך. אתה בדרך הנכונה."
הלכתי משם. פתאום היה לי בלקאאוט לכמה שניות, ואז התעוררתי
והמשכתי ללכת. השמן עם כתובת הקעקע שוב נקרה בדרכי, הרגשתי גל
של אנרגיה עוטף אותי. המשכתי ישר מולו. גם הוא המשיך. הסתכלתי
לו ישר בעיניים. הוא קלט את המבט שלי. לא התכוונתי לזוז.
בשנייה האחרונה הוא קפץ הצדה והסתכל בי בפליאה מהולה באימה.
מאיה כבר לא הייתה לי בראש, כמו גידול שהוסר. כשהגעתי לדירה של
אחותי הרגשתי ערני כל כך, העפתי את התיק על הרצפה והתחלתי
לתלוש את הפוסטרים שלה מהקירות. היה שם פוסטר של בחור ובחורה
יושבים ליד מדורה עם שק שינה, גיטרה וג'וינט ביד. זה נראה לי
פתאום כל כך מפגר שקרעתי אותו לגזרים והשלכתי לפח. השותפה של
אחותי כנראה שמעה את הרעש, דפקה על הדלת ונכנסה לחדר בלי לחכות
ל"יבוא". נעמדתי בפתח, שלא תיכנס פנימה.
"אורנה תגיע רק בערב."
"מה את אומרת, נעמה. אני אחיה."
פניה אורו בפליאה.
"דני? מה, אתה נורמלי? מה עשית לעצמך?"
היא לא לבשה חזייה מתחת לגופייה האדומה. התחשק לי לקרוע אותה
ממנה, אבל התאפקתי, שיחקתי את המשחק.
"למה, לא יפה?"
"יפה מאוד, אבל לא מתאים לך."
"מתאים לי, מתאים לי מאוד."
היא צחקה וחשפה שיניים צהובות. הכיעור שבה משך אותי.
"סקסי, לא?" שאלתי.
"כן, די."
"מה זה 'די'? תיגעי!"
העברתי את ידה על קרחתי. היא נרתעה קצת, קלטה את המבט בעיניי.

"מה את מפחדת? שיער לא נושך."
וקירבתי אותה אליי, מעביר שוב את ידה על הזיפים החדים.
"אח."
"מה קרה?"
"זה דוקר."
"דוקר אבל נעים?"
"דוקר אבל דוקר."
"אבל סקסי?"
"כן."
השתררה שתיקה והצמדתי את שפתיי אל פיה. התנשקנו כמו שתי חיות
קטנות, מחורמנות, איברי השתפשף בחצאיתה. קרעתי ממנה את החולצה,
והיא התחילה להתלהט, ממששת את הזין שלי ומצמידה את חזה אליי.
אחר כך הפשלתי את החצאית שלה והפכתי אותה. אחוריה רטטו וביקשו
סטירה, אז הם קיבלו. היא צעקה, אז היא קיבלה עוד אחת. ואז היא
התחילה עם הלא-לא-כן-לא-כן שלה, אז שרטתי אותה בגב, והיא צעקה,
"די, זה כואב. מה אתה עושה?"
תפסתי את שתי ידיה בידי הימנית והכנסתי לה בתחת. לחשתי לאוזנה:

"ככה את אוהבת, נכון?"
"לא, די, תצא, אתה מכאיב לי."
עכשיו כבר הייתי באקסטזה. ראיתי מאות גורי כלבים קטנים יוצאים
משליות מוכתמות בדם מלקקים זה את זה בעכוז. נכנסתי ויצאתי
בטירוף, מצמיד את ראשי הקירח אל גבה. דוהר, מרביץ. פתאום ראיתי
את השותפה של אחותי שוכבת על השטיח מגואלת בדם. בוכה וממלמלת,
"אתה משוגע! אל תהרוג אותי בבקשה!"
"סתמי כבר," התקרבתי אליה לאט לאט, רק עכשיו שמתי לב למוט
הברזל החלוד שבידי. היא לא יכלה לדבר יותר והפסיקה להתחנן על
חייה. בתנועה מהירה הורדתי את הגרביונים מרגליה וחבשתי אותם על
ראשי הקירח.
"אם אני אראה אותך עוד פעם בחיים, אני אהרוג אותך."
פתחנו את הדלת ויצאנו לרחוב, אני, ראשי והגרביונים. נכנסנו
לבנק עם מוט המתכת ולקחנו את כל הכסף במזומן. יצאנו החוצה. לא
ספרנו את הכסף אפילו, לא רצינו, פשוט חזרנו הביתה, בועטים בכל
מה שנקרה בדרכנו. זרקתי את מוט הברזל, נכנסתי לחדר, דם החל
לנזול על השטיח, ריח של דגים נמהל בנחיריי והורדתי את
הגרביונים. פתאום הרגשתי כל כך עייף. הנחתי את הכסף מתחת לכרית
וישנתי שינה עמוקה.
ישנתי במשך חודש וחצי. הייתי קם לאיזה רבע שעה ביום, מחרבן,
אוכל, שותה וחוזר לישון. התעוררתי לפני שעה בערך אני יכול לחוש
בשערי שארך שוב. קשה לי לעכל את מה שקרה, הכל נראה כל כך
מטושטש, רחוק ובלתי אפשרי. אבל זה לא נראה לי חלום, אני ער כמו
שמעולם לא הייתי. איך יכולתי? מגיע לי עונש על מה שעשיתי, אבל
אני בחיים לא הייתי עושה אותם, תשאלו את כולם. לא אכפת לי
להודות שאני משתגע, אבל אני לא. זה לא אני, משהו אחר היה שם,
משך אותי בכוח. אני הרי כל כך עדין. ניסיתי לשחזר איך זה
התחיל. זה היה אחרי התספורת. יכול להיות שזה בגלל התספורת?
עכשיו אני חייב להתרחץ. הסירחון שנודף ממני, הדם והמספריים
החלודים עושים לי צמרמורת. עלי הפיקוס הנשקף מחלוני מתווים
בצלם עיגולים זעירים על הקיר. אני מתחרט, אני מתחרט.
צעדים נשמעים מהמסדרון. שני שוטרים עומדים מולי, אקדחיהם
שלופים. האחד אדמוני וגבוה, השני שחרחר ונמוך, אבל אחד הם:
החוק, הטובים. הם כופתים את ידיי באזיקים והשעון שלי נופל
לרצפה. מעבר למסדרון אני יכול לשמוע את קולה של נעמה צועקת,
"אל תהרוג אותי בבקשה!" הם מכניסים אותי לניידת. אני עוד לא
מרגיש את החופש נלקח ממני. בחוץ הרי יש אנשים ומכוניות ואורות
וחנויות לכובעים ולנעלי נשים ואגודות צדקה ומכשיר שמכניס את
החוט לתוך החור של המחט וים.
"צא החוצה," הם מחזיקים אותי משני צדדיי. הם בודקים אותי בשער,
מכניסים לי אצבע ארוכה וקרה לתוך העכוז, לראות שאין עליי סמים.
אחר כך ממיינים ומצלמים אותי ומדברים על הנוער בימינו שהשתגע.
מרוקנים את כיסיי. מושיבים אותי על כיסא בחדר קטן. על הקירות
תלויים תצלומים של הטאג' מהאל וכתובות בסנסקריט. מאחורי גבי
אני שומע קול מוכר: "אתה יודע שצריך לספר אותך לפני שאתה נכנס
למעצר!" בבהלה אני מסתובב לאחור ורואה ספר רוכן מעליי ובידו
מספריים חלודים.