אני נפרד מכתיבתי.
הגעתי לכאן בקול תרועה, סיפורים קצרים מזוויות שונות, סיפורים
משעשעים עמוסים בדמיון ויצירתיות. סאטירות על החברה, היה לי מה
לומר, רציתי שכולם יישמעו.
עברתי לכתוב סיפורים עצובים, סחטתי דמעות, פרקתי את כל השכול
שליווה את חיי.
ואז הכרתי אותך, כתבתי לך שירי אהבה וסיפורים רומנטיים.
כשהתחיל להשתבש ביננו עברתי לכתוב על אהבות כוזבות. לאט לאט
דעכתי, מיחזרתי את ליבי השבור. הרגתי את הכתיבה, מנעתי אור מכל
אותן יצירות שיכלו להכתב. הפסדתם אותי, כמו שאת הפסדת, והכל
בגללי. סליחה לכולכם.
עושה לי רע, לחשוב שכל היצירות שעוד לא כתבתי לא ייכתבו. אך
עלי לעשות זאת, אי אפשר להשאר בבוץ.

הדמעות הפסיקו לזלוג
לא נחשפות עוד לאור העולם
ילדים ימשיכו לשחק
המציאות תאיר את דרכם
מילותיי ייעלמו בחשיכה
אך החיים ימשיכו במסלולם

כמה חבל שסיפור אהבה כמו שלנו, חזק ואמיתי, שרעם בעוצמה, נגמר
כל כך רע.
אהבתנו שרדה אלפי מכשולים, אך בסוף גם היא התעייפה, גם היא
נשברה.
אני נפרד עכשיו מאהבתי, אני נפרד מהאור שהכרתי ויוצא לדרך
חדשה.
אני אומר לך שלום במה חדשה, במה יקרה, סיימת את תפקידך בחיי.
אני אומר שלום גם לכתיבתי, וגם לכם, קוראים יקרים. הבמה נתנה
לי המון, עכשיו צריך להמשיך. הכתיבה היתה נשמתי, כעת אחפש נשמה
חדשה. ואת אהובתי, חשבתי שנשרוד ביחד, האמנתי בנו, אך שני בני
אנוש אנחנו. בטיפשותי האמנתי שנוכל לאלים, אך לא ידעתי שלפני
כן, עלינו להיות מסוגלים לאנשים.

שתי דמעות זולגות
אחת תגיע לרצפה, השנייה תעלם בדרך
בכל מקרה הן לא שרדו את המציאות
גם אנחנו לא...



ועכשיו, דממה!