"עזוב, אני לא רוצה לדבר." העפתי את היד אחורה בלי להסתכל על
יניב שנואשות ניסה לדבר איתי.
אני שונאת לריב עם יניב, אני יודעת שגם הוא. אבל מה לעשות
שככול שאנחנו אוהבים  אחד השניה יותר, יש לנו יותר בעיות.
"את יודעת שאני לא אוהב לריב אתך, את לא יכולה כל הזמן לקום
ולהסתלק."
הוא דיבר אליי בעדינות שלו, שאני אוהבת כל כך.
"אני הרגע קמתי והסתלקתי, אני לא יכולה לסבול את השטויות האלה
יותר."
"את לא אוהבת אותי?"
"אני אוהבת אותך."
"אז אל תלכי."
"אני חייבת."
הוא הרכין את הראש כמו ילד קטן שנעלב. אני שונאת לראות אותו
ככה. אני לא מסוגלת.
"זה נורא עצוב לי, ענבל."
ככה הוא החבר שלי, אך פעם לא ישתמש במילים קשות. כשעצוב לו הוא
אומר בהיסוס "זה נורא עצוב". ואף פעם לא יגיד "את עושה אותי
עצוב."
"אני לא רוצה שהסיפור ייגמר בינינו." הוא חיבק אותי. דמעה נזלה
לו על האף.
"אם תרשה לי אני אספר לך סיפור, שלא תהיה עצוב." מחיתי את
הדמעה
"ענבל, זה לא הזמן לדברים הספרותיים שלך."
"זה לא דבר ספרותי שלי! באמת. זה מבוסס על סיפור אמיתי."
יניב נכנע. אין לו ברירה אחרת. אם אנחנו נפרדים אז עדיף לדחות
את זה בעשר דקות נוספות, ואם כלול בעניין סיפור- אז מזה כבר
משנה.

פעם הייתה ילדה. ילדה עם עיניים מאוד יפות, ושיער יפה, והכל
אצלה היה תמיד מאוד יפה. היא למדה בבית ספר שכל הקירות בו היו
לבנים, לא היו לה הרבה חברות וזה לא בגלל שהיא לא הייתה
חברותית, זה בגלל שהיא בחרה שלא יהיו לה הרבה חברות בכיתה ג'.
יום אחד הילדה ישבה כהרגלה למורדות המדרגות שמובילות לחצר.
הילדה ישבה כל הפסקה וגם בהפסקת האוכל. והיא הייתה קצת בודדה
אבל אף אחד לא אמר לה שהיא בודדה, כי היא הייתה ילדה קטנה
ואצלה בדידות הייתה להישאר בלי אימא לבד בבית כשהיא הולכת
לסופרמרקט. בקצה השני של הבית ספר היה ילד שגדול ממנה בשנה.
הוא היה בכיתה ד'. וגם הוא חשב שהקירות בבית הספר לבנים מדי
וריקים מדי, וגם לו לא היו הרבה חברים וזה בגלל שילדים בכיתה
ד' הם ממש צוציקים קטנים ואכזריים, והילד הזה היה ילד כל כך
מקסים ועדין, שכול המפלצות הקטנות אצלו בכיתה אף פעם לא הבינו
אותו, הם לא ממש ניסו להבין. וגם הילד הזה היה הולך לטייל לבד
בהפסקות ולשבת על מדרגות, אבל בקצה השני של הבניין. רחוק
מהילדה שגם ישבה שם לבד.

יום אחד הילדה התעוררה מאוחר בבוקר, אימא שלה ראתה שהיא עדיין
לא קמה והעירה אותה מהר. היא רצה מהר ברחוב ישר לבית הספר. את
מאחרת, את מאחרת,את מאחרת... הילדה חשבה וחשבה, כמעט בכתה
הילדה הקטנה מטר ועשרה עם התיק ששקל יותר ממנה, רצה לשער של
בית הספר וישר רצה על המסדרון והחלה לעלות במדרגות, היא רצה
ורצה ורצה... בכלל לא שמה לב שהיא במסדרון הלא נכון. פתאום היא
נעצרה והסתכלה סביבה. היא שמעה רק מורות מסבירות ורעש של גירים
נשברים. המסדרון היה ארוך ולבן והבניין היה גדול. הילדה כמעט
בכתה. מה היא תעשה עכשיו? איך היא תחזור?
לאיפה היא תרוץ? הילדה המשיכה לטייל לה בחשש במסדרון. היא הלכה
וירדה בהרבה מדרגות אבל לא מצאה דרך מוכרת. ואז היה צלצול
להפסקה. והילדה נלחצה קצת שכבר עבר שיעור ובטח כולם חושבים
שהיא חולה, או שיש לה חום והיא שוכבת בבית. אבל היא לא חולה,
היא פה - היא פשוט לא יודעת לאיפה לרוץ! ואז היא ראתה מדרגות.
מדרגות ארוכות, שהיו מוכרות לה... מוכרות לה מאוד! היא הכירה
את המדרגות האלה היא ידעה ששם כל הילדים הגדולים עולים לכיתות
שלהם! היא שמחה הילדה הקטנה. אז היא רצה וקפצה ודילגה במדרגות,
לרדת לרדת לרדת לרדת... ואז היא איבדה את שיווי המשקל שלה
ונפלה מהמדרגה על הרצפה. היא הרגישה דם מהשפה התחתונה שלה, היא
עצמה את העיניים חזק חזק כדי לא לבכות. היא שכבה רגע על הרצפה
הקרה, והקשיבה לשקט המוזר הזה פתאום, עד שהיא הרגישה שמישהו
מסתכל עליה. אבל ממש מסתכל עליה. היא עדיין הייתה שרועה על
הרצפה. היא ניסתה לקפל את הרגליים וזה לא הצליח לה. היא ניסתה
לקום אבל גם זה לא הצליח. ואז ביאושה הרב החלה לבכות. דמעות
קטנות וזוהרות באור. ואז היא הצליחה להרים את הראש קצת, והיא
ראתה אותו. ראתה אותו יושב שם קצת מבוהל ממנה וקצת מפוחד. היא
ראתה יושב שם בחוסר האונים המוזר שלו וצחקה. הוא היה כזה מצחיק
ומבולבל, נראה שהוא פחד קצת להתקרב אליה, זה עוד יותר הצחיק
אותה. והיא צחקה וצחקה, והפסיקה לבכות. וגם הוא חייך קצת.
"כואב לך ברגל איפה שנפלת?" הוא שאל במן אבסורדיות שהיא לא
הבינה.
"כואב לי בכול הגוף." היא ענתה, ועדיין רסיסי הצחוק טיילו על
שפתיה הקטנות שנראו עליהן עדיין טיפות דם קטנות.
"אז למה את צוחקת?" הוא שאל בקול העדין שלו.
"כי אתה מצחיק!" היא לא הבינה את משמעותה של השאלה.
"אני לא מבין". הוא באמת לא הבין.
"גם אני לא מבינה - למה אתה לא עוזר לי?" איזה ילד טיפש היא
חשבה.
"לעזור..לך? את צריכה שאני אעזור לך?" הוא נבהל ממנה קצת. לא
כל יום מישהו מבקש ממנו עזרה, במיוחד לא ילדות. לא ילדות יפות.

"אתה לא רואה שאני לא מצליחה לקום? אוף, תעזור לי!" היא כל כך
רצתה שהוא יעזור לה אבל הוא המשיך בלא להבין שלו.
"את רוצה שאני... שאני... אתן לך יד!?" הוא אמר את זה. למה הוא
אמר את זה. לתת לילדה היפה יד? אתה בטוח שזה כדאי? זה כדאי.
היא רוצה שאני אעזור לה.
אז הוא קם ונתן לה יד.
"אני סופרת עד שלוש. בשלוש אתה עוזר לי לקום. אחת... שתיים...
שלוש!"
הוא נתן לה יד והיא הצליחה לקום על הברכיים הקטנות שלה. פתאום
כשהיא קמה היא מיששה את הרגל שלה והיא הרגישה בלוטה ענקית
עליה. היא קצת נבהלה הילדה. זה כאב לה יותר אפילו כשהיא קפצה
מהמגלשה כשהיא הייתה בגן. היא בכתה שוב. דמעות יותר גדולות.
והילד נלחץ. הוא לא רצה שהילדה תבכה. הוא התחיל ללכת במהירות
וכל הזמן שאל אותה מה כואב לה... והיא בכתה ובכתה ובכתה...
והיא לא הפסיקה עד שהוא אמר לה שגם לו כואבת הרגל...
"גם לך כואבת הרגל?"
"גם לי כואבת הרגל."
"אתה לא משקר?"
"אולי קצת."
"אל תשקר קצת."
"טוב אז לא כואבת לי הרגל."
"טוב גם לי כבר לא."
ושניהם צחקו. צחקו הרבה זמן. עד שנגמרה ההפסקה. ושניהם ידעו
שהרבה זמן הם לא צחקו ושחקו עם מישהו ככה. שניהם ידעו שאולי הם
מצאו חבר אמיתי. והילדה שכבר אז ידעה שהיא מומחית לספר
סיפורים, סיפרה לילד שלה סיפור, על ילדה שהלכה לאיבוד ביער
ומצאה את הדרך הביתה יחד עם הציפור שהראתה לה את הדרך בין
העצים. ואחרי שהיא סיפרה לו את הסיפור הזה, היא הלכה. היא אמרה
שיש לה שיעורים בעברית והיא הלכה. היא והתיק הגדול שלה עם
הברבי והכול. הוא המשיך לשבת שם על המדרגות. והיא אף פעם לא
חזרה לבקר אותו, או לשאול אותו אם כואבת לו הרגל. היא לא חזרה
אף פעם"

"זה סיפור עצוב." יניב אמר לי, ודמעה התגלגלה מעינו לשפתו
התחתונה.
"אני יודעת, בגלל זה סיפרתי לך אותו." מחיתי את הדמעות שכבר
הספיקו לרדת.
"גם את משאירה אותי על המדרגות?" הוא הסתכל בי עם העיניים
הכחולות שלו.
"אנחנו נשארים ביחד על המדרגות." חיבקתי אותו חזק-חזק וקרוב
אלי, והבטחתי לעצמי,
שאני לא נוטשת שוב את הילד שלי על המדרגות.





אם אהבתם:  מכתב ליניב (ואולי אתה שונא אותי)