מאז ששי היה ילד קטן, ההורים שלו תמיד הכניסו לו לראש שאלוהים
קיים, ושצריך תמיד להיות נחמד לאנשים, ושאם הוא יבקש ממש חזק
וינסה להאמין בזה, אז הוא יקבל את מה שהוא רוצה.
כשהוא חושב על זה היום, זה גורם לו לבחילה, הוא מבין שכל
הדברים האלה הם בעצם סתם בולשיט אחד גדול.
שי בעיני כל חבריו וידידותיו אחד האנשים הכי נחמדים שהם מכירים
ושהם יכולים לסמוך עליו בעיניים עצומות, הוא יודע לשמור על
סודות ולעזור לאנשים בכל צרה שלא תהיה להם - הוא יהיה שם.
בשלב מסוים בחייו, הכל פחות או יותר הסתדר לשי, הוא הוציא
ציונים טובים בבית הספר והיו לו הרבה חברים חדשים והייתה לו גם
חברה שהוא מאוד אהב והיא אהבה אותו, והכל היה נראה לו ממש טוב
בתקופה הזאת.
הוא חשב לעצמו שאולי כל הפעמים שהוא התפלל וקיווה בסופו של דבר
השתלמו...

מכיוון שזאת הייתה הפעם הראשונה בכל חייו שהיה לו כל כך טוב
הוא לא היה מוכן למה שעומד לקרות.
אפילו שזו הייתה תקופה מאוד קצרה הכל פשוט התפורר לו מול
העיניים.
יום אחד היה לו מבחן שהוא הרגיש מוכן ומשום מה הוא יצא בהרגשה
שהוא ידע שהוא הולך להיכשל, ואם זה לא היה מספיק ברגע שהוא יצא
מהמבחן הזה, החברה שלו באה ומוציאה עוד איזה משפט הידוע לרוב
הכולל של העולם ש"זה הלך מהר מידי" או ש"הם לא מכירים מספיק
טוב" וש"היא רוצה מאוד מאוד שהם יישארו ידידים" בעודו שומע את
זה הוא חושב לעצמו: "איזה קלישאה... רק זה מה שחסר לי עכשיו.."
ובכן, אהבה זה דבר שהיה מאוד חשוב לשי ובוא נגיד שהוא לא לקח
את זה כל כך טוב.. כל הידידות והחברים של שי ניסו לעודד אותו
ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר ושיש עוד דגים בים עד כמה שהמשפט
העלוב הזה הוא נכון, זה עדיין שיגע אותו לשמוע את זה, מכיוון
שבתקופה הזו הוא כבר לא האמין יותר באלוהים, הוא כעס עליו עד
מוות, והוא לא האמין יותר בכלום, הוא התחיל לאבד אמון גם בעצמו
והתחיל להימאס עליו כל הצביעות והנחמדות שהוא צריך לסבול בשביל
לגרום לאנשים לאהוב אותו, או לעזור לו, הוא לפעמים התחיל לחשוב
על זה שהוא לא צריך אף אחד והיו לו הבזקים נוראיים של עצמו
הורג את כל מי שהוא מכיר.
כמה ימים לאחר מכן, כששי היה בבית ספר, מדוכא כרגיל בגלל כל
המצב המחורבן עוד פעם ידידותיו מנסות לעודד אותו אז הן אומרות
שמה הקטע? אף אחד לא שונא אותך! כולם אוהבים אותך!
שי נעצר בו ברגע וחשב לעצמו: "לא! לא יכול להיות! אני לא מוכן
לקבל את זה! הוא לא יכל לשמוע את זה אז הוא פשוט ברח משם, הוא
נשבר.
הוא ויתר על כל היום של הלימודים וברח משם הביתה בריצה.
באותו יום פשוט נמאס לו.
לאבא של שי היה בבית במוסך מצ'טה גדולה מאוד או במילים פשוטות
חרב גדולה וחדה.
שי ביום שישי שבא באותו שבוע הזמין את כל חבריו למסיבה בבית
שלו, אתם יודעים לשבת, לדבר, לשמוע מוזיקה...
אז כולם באו וישבו והיה ממש כיף! אבל גם במסיבה אנשים ניסו
לנחם את שי וזה נמאס עליו הוא לקח את החרב והתחיל לחתוך לכל
חבריו כל מיני אברים, חתך פשוט את כולם לחתיכות קטנות ושם אותם
שקיות זבל וזרק אותם לזבל אף אחד לא ידע.
שי הבין שאחרי מה שהוא עשה הוא לא יוכל בחיים לחזור לבית ספר.
ושלחיות נורמאלי הוא לא יוכל אחרי זה...
הוא חשב לעצמו גם שבשביל מה לו לנסות להמשיך הלאה? למצוא עוד
בחורה שתכבוש את ליבו ואז תמעך אותו? ייקח שנים עד שהוא יימצא
את הבחורה האידיאלית כל אחד יודע עד כמה שזה קשה...
פשוט לא היה לו את הזין בשביל זה.
הוא לקח את הסכין, לקח סמרטוט וניגב את כל הדם. יצא לחצר ביתו,
נפל על ברכיו וחרט על חזהו:
"תפסיקו להשלות את עצמכם ותסתכלו על המציאות כמו שהיא, דיי
לצביעות."
כשהוא חרט את זה אם מישהו היה חיי ונושם לידו, היו יכולים
לראות את ההבעה הקרה שהייתה לשי על פניו כשהוא חרט על החזה,
הוא לא צרח מכאבים בכלל, הוא אפילו נהנה מזה. הוא כל כך סבל
שהוא היה מרוצה מלהרוג את עצמו.
לאחר מכן חתך את גרונו ומת.

זאת הייתה טרגדיה אמיתית, אתם יכולים לתאר איזו כתבה אדירה
הייתה בעיתון על ילד משוגע שהרג את כל חבריו. אבל הם לא יכלו
להבין באמת את כל מה שעבר עליו הם לא הבינו שמה שהם עשו בסך
הכל החמיר את המצב שלו.
יום לאחר מכן החברה שלו השאירה לו הודעה במזכירה שהיא רוצה לתת
לזה הזדמנות שנייה ושאולי זה יעבוד...