[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








השעה הייתה שתיים אחר הצהרים, פראנק נכנס לחדר העבודה של
הפרופסור, ווידא שהחדר ריק. הוא התיישב על כיסא העור שניצב
מאחורי שולחן מתכתי גדול בעיצוב מודרני, בדק את הניירות על
השולחן, ולאחר שנוכח לדעת, כי לא הגיעו שום  הוראות מהפרופסור,
התמתח בכורסא, עצם עיניו, והחל להעביר בראשו תסריטים אפשריים
להמשך היום. שום רעיון שעלה בראשו לא נראה לו, כמשהו שהוא ישמח
לעשות. הוא היה קשור מדי לעבודתו. הוא לא יכל לעזוב כעת, אחרי
כל השנים, שבהן עבד במסירות אמיתית, בגלל שרצה לעסוק במשהו
מועיל בחייו. הוא שנא את עבודתו בתור עוזרו האישי של הפרופסור,
הוא לא הרגיש מועיל בכלל. כמובן שהפרופסור סמך עליו, ופראנק
היה עוזר מצוין. אבל, משהו בעבודת המחקר המייגעת, שלעיתים
רחוקות הובילה לתוצאות אמיתיות, ולעיתים רחוקות אף יותר,
הועילה למדע, גרם לו להרגיש, שאינו מתקדם לשום מקום. הוא גם לא
חיבב במיוחד את הפרופסור אלימלך... והוא שנא את עצמו, על כך
שאין לו את האומץ לעשות את אותם הדברים, שהוא תמיד חלם לעשות.
שאין לו אומץ לקום וללכת, לעזוב את חייו הנוכחיים, ולהתחיל
לחיות כמו שהוא תמיד רצה... להיות אדם חופשי וחסר דאגות, כמו
שכולם רצו. כולם רצו, אבל פראנק ידע בוודאות שזה מה שהוא חייב
לעשות, רק כך יוכל להיות מאושר, רק כך יוכל למצות ולו את
התועלת המינימלית הטמונה בחייו. רק כשיהיה חופשי באמת, יוכל
להיות מאושר באמת. והוא ידע מה בדיוק עליו לעשות כדי להיות
חופשי.
פראנק ידע שהדרך הבטוחה אל פינת גן העדן עלי אדמות שלו עוברת
דרך נתיב הנטישה, והבגידה בכל מה שמוכר לו וקרוב אליו. הוא
צריך לעזוב את עבודתו, להיפרד לעולם ממשפחתו, ומאותם חברים
וידידים שמעולם לא ידע מי הם באמת, והם לא ידעו עליו דבר וחצי
דבר. הוא ידע שהגיע הזמן לנהוג באגואיסטיות, ולדרוש את טובתו
שלו מכל העולם, הוא רצה להפוך בין רגע לאדם מאושר, חסר דאגות
וחסר מחויבויות, לחיות כדי להתקיים, לספק את תשוקותיו
הבסיסיות. הוא ידע שזה אפשרי, הרי הוא הרגיש כבר חופשי ומאושר
בעבר. בצעירותו, כשהיה יוצא לבדו לערים רחוקות ומסתובב
ברחובות, ללא כתובת, ללא עבודה קבועה ועם המון אנשים, שהפכו
לחבריו הזמניים הטובים ביותר, הוא יכל להרגיש חי. הוא הרגיש את
דמו זורם בעורקיו, הוא הבין את משמעותה של כל פעימה של ליבו.
הוא הרגיש את שערו צומח, ואת כל חושיו מראים לו את הדרכים, בהן
הוא צריך לפסוע.
כעת, הוא רצה להפוך לאותו אדם חופשי, שהיה במשך אותם חודשים של
נדודים, אולם הפעם, ללא דרך חזרה. בשביל זה הוא היה צריך
להוציא מראשו כל מחשבה על חובותיו לאנשים ולמקומות, איתם הוא
חי. הוא היה צריך להכחיש כל קשר שהיה לו אי פעם עם מישהו או
משהו, היה עליו לחזור בו מכל מה שאמר על עצמו או על אחרים, הוא
היה צריך להתרוקן, ולהכין את עצמו למילוי מחדש, הוא ידע שחייו
ישתפרו ברגע שיתפנה בראשו מקום, לעסוק בענייניו האישיים. זמן
רב מדי הוא חיכה לרגע זה, כל כך הרבה רגעים יפים בחייו הוא
הקריב למען אנשים אחרים, הגיע העת לקחת בחזרה את מה שהיה שייך
לו.
פראנק ישב בכיסא, משחק בעצבנות עם אצבעותיו, מפזם שיר, ששמע
ברדיו... 'Holy man, holy wind, and the pray... holy man,
holy... ' ובלי לשים לב מזיז את צווארו במאין פעימות קצרות
ובלתי נשלטות, כך שראשו נרעד כל כמה שניות. הרעידות מאד הרגיזו
אותו, הרגיז אותו עוד יותר שהוא לא הצליח להפסיק אותן, הן היו
כמו רפלקס מיידי, שהיה תוצאה ישירה של מחשבות על חייו, ועל
מצבו חסר המוצא. המחשבות האלה מאוד הרגיזו אותו, כי הוא ידע
שאלה רק מחשבות, ושלעולם לא יוכל לתרגם אותן למעשים הנכונים.
גופו ניסה לסמן לו, שהוא צריך לעשות משהו, אבל הוא לא ידע מה.
פראנק קם מהכיסא, וניגש אל חלון חדר העבודה, שפנה לפארק על שם
רבין, הוא הביט בחלון במשך כמה דקות, ואז דקלם לעצמו בראש את
מה שראה, בצורה פשוטה, כמו שנהג לעשות לעיתים קרובות, כשרצה
להעמיק במחשבה על נושא כלשהו, או כשהיה משועמם, וניסה להיות
ציני וסרקאסטי.

יום אביבי מושלם, שעת צהרים בהירה ללא עננים, חלקת דשא, קרני
השמש המסוננות על ידי ענפי העצים, יוצרות צורות משונות על
הדשא. כמה אנשים עברו במהירות, עם ידיים עמוסות בתיקים
וניירות, בטח ממהרים לאנשהו, לא מביטים סביבם, לא רואים דבר
חוץ מעבודתם ומטלותהם. איש זקן ואישתו מנהלים ויכוח על נחיצותו
של סוודר במזג האוויר הנוכחי. נער פוסע במהירות לאורך השביל,
ומדלג על הספסלים מדי פעם. אישה יפה יושבת על ספסל מאחורי עץ
קטן, ניתן לראות רק את שערה השחור, אסוף בצמה עבה, ואת מבטה,
כשהיא מסתובבת לאחור, ברגע ששומעת צעדים מתקרבים, מבט שלהערכתי
אומר- 'איזה יום יפה... רק חבל שהשמש כל כך מסנוורת'.
פראנק ניער קלות את ראשו, כדי להחזיר את מבטו לשליטתו, נאנח
אנחה עמוקה, שאמרה- אולי בפעם אחרת, והתרחק לכדי מטר מהחלון.
ואז הוא הרהר על כך שכבר זמן רב עוברות בראשו מחשבות על חופש
ועל הנאה ממתנות החיים. הוא ניסה להיזכר באנשים שהוא מכיר,
ולמצוא מישהו מביניהם, שהצליח לעשות, את מה שהוא עצמו מתקשה כל
כך לכפות על עצמו. הוא העביר בראשו דמויות של אנשים שהכיר, אחת
אחת, בדק אותן במהירות, וגילה שלכל אחת מהן יש נתח מכובד מעולם
ההנאות האגואיסטיות. הוא הבחין, שכל האנשים שהכיר, מעולם לא
פחדו לקבל מחמאות, מעולם לא חששו מלהיות מושא להערצתם של
אנשים, ולעיתים אף שאפו לכך בגלוי... ואז כשראה את עיניהם
המחייכות, שמע את צחוקם הרם, וראה את כל ההנאה שהם שואפים
מהחיים, הבין שלמעשה זו הדרך שבה היה עליו לפסוע מהתחלה,
ושממנה נרתע כל כך, בגלל שפחד. הוא פחד שמא יגלה את עצמו פתאום
נהנה יותר מאחרים, ויתחיל להאשים את עצמו בכך שגוזל את שמחת
האנשים, שמסביבו, לעצמו. וכעת הוא הבין שאין דרך אחרת...
הוא התיישב בחזרה בכיסא, והחל לחשוב על הצעד הראשון שלו בדרך
לאושר ותהילה:
- הרי אני לא חייב להיות באמת מוכשר, כדי שיחשבו שאני מוכשר,
אני גם לא חייב להיות חכם באמת, כדי שיחשבו שאני חכם באמת. כל
מה שאני צריך לעשות, זה לומר לכולם שאני 'כזה וכזה', ובנוסף
לזה אני גם יודע לעשות 'ככה וככה', ואני גם צריך להראות להם,
שאני רוצה הערכה, תמיכה והערצה, ואז... תמיכה, הערכה והערצה
אני אקבל.
הרי ראיתי אנשים רבים עושים את זה, כי זה בסך הכל משחק של
אנשים, שרוצים להיות נחמדים אחד לשני, בתמורה לקבלת נחמדות
מהצד הנגדי, אף אחד מהם לא מחפש את האמיתי, הנכון והצודק. הם
רק רוצים לרצות אחד את השני, ולהיות מרוצים בעצמם, זו הדרך
הקלה ביותר להיות מאושרים.
מאז ומתמיד פראנק נמשך לאמנות וליצירה, הוא ידע שהוא לא מוכשר
במיוחד, ולכן מעולם לא הראה לאיש את יצירותיו, כי פחד שמא לא
יבינו את יצירותיו, ויאמרו דברים כמו- 'וואו... איזה יופי',
'לא ידעתי שאתה יודע לעשות דברים כאלה', 'הי... זה מזכיר לי
דרקון...', וכל מיני שטויות שלא מתייחסות בכלל לרעיון שהוא
ניסה להכניס ביצירתו.
הפעם פראנק החליט, שלא אכפת לו... שיגידו מה שבא להם, 'ואני,
אני אשתדל להוציא ממה שהם אומרים, את מיטב המחמאות והחנופה,
ואשמור לעצמי. אני אפילו אשתדל להראות להם יצירה שלי, שתהייה
פתטית במיוחד, שתדרוש הזדהות, הערכה ורחמים'.
הוא פתח את קלסר הביקורת של המעבדה, תלש ממנו שני דפים משובצים
ריקים, הוציא עט מכיס חולצתו והחל לכתוב:

אני כאן, והיא שם
          לא נתראה...       לעולם?
ובינינו הים, העולם וכולם
   וכולם...
        מה איתם???
          הם כולם אוהבים ושונאים ונושמים,
             לעולם בודדים, רק על עצמם מביטים,
                 ואת עצמם לא רואים, כי הרגשות מפריעים.

והיא...
   מה איתה???
       היא הייתה, וישנה, ותהייה לעולם,
           רק כמה חבל שהיא חלקיק מכולם,
                כי רק בשבילי היא כמו כל העולם.

                ואני...
           מה איתי???
       לא אדם אמיתי,
   רק מוזר, שטותי ולא מציאותי,
מנסה לעוף...             אבל יוצא רק חיוך.


פראנק בחן את הטקסט פעם נוספת, וחשב לתקן כמה מילים, אולי
להחליף את 'שטותי' ב 'לא מהותי', אבל לבסוף החליט להשאיר את זה
כמו שהיה.
הוא הניח את הדף על השולחן, משך בכתפיו, הזיז את הכיסא
מהשולחן, נמתח בו לאחור ועצם את עיניו.
פראנק החל לדמיין את עצמו כאדם חדש, אדם שמעורב בחיי חברה
סוערים, סוחף אחריו שורות של אנשים, יוצר לעצמו חוג חברתי רחב
עם המון ידידים וחברים.
הוא דמיין את עצמו בתור משורר... הוא ראה את עצמו לובש כומתה
שחורה מקושטת בפרח צהוב, חולצת פסים מתוחה על חזהו, והוא מהלך
לו, במכנסיו האדומות החדשות ונעליו הנוצצות, ברחובות העיר,
וכולם מביטים עליו ביראת כבוד והערצה, מתלחששים מאחורי גבו,
מחליפים ביניהם שמועות על חייו הפרטיים.
הוא הביט פעם נוספת על מה שרשם. הוא התפעל מיכולתו ליצור שירה
פתטית בקלות ובמהירות מרשימה. הוא בחן את התוכן, וראה שהכל היה
שם... אהבה, אכזבה, הבנת העולם והשלמה איתו, והמבנה היה מגניב,
כזה שהשאיר אפשרות לנתח את השיר בעתיד, ולגלות בו רגשות
נסתרים. השיר היה בדיוק, כמו שהוא רצה שהוא יהיה. הוא חייך,
נאנח ועצם שוב את עיניו.
תנודות הצוואר המעצבנות חזרו להטריד אותו, הוא קם מהכיסא והחל
להלך בחדר, הוא טייל לו ככה במשך חמש דקות בין הדלת והשולחן,
חושב ומהרהר במעשיו האחרונים, ואז הוא נעצר, סינן נהמה איומה
בין שיניו, חטף את פיסת הנייר מהשולחן, קימט אותה במהירות
והשליך מעבר לחלון.
הוא ניגש אל החלון, לבחון את הפארק שוב, אבל לא היה מסוגל
לראות דבר, הוא לא הבחין באנשים הממהרים, ולא בזוגות המאוהבים
על הספסלים. הוא לא שמע את צחוקם של הילדים המשחקים, ולא הרגיש
את משב הרוח הצונן על פניו.
כל מה שהרגיש היה ריקנות איומה ובלבול. הוא נגעל מעצמו, הוא
נגעל מהמצב, אליו הוא גרר את עצמו במשך כל השנים. הוא הרגיש
איך כל החשוב והיקר לו מתפוגג בסבך הצביעות והיומרנות
האנושיות, אותן הוא ראה בבירור כל כך רב כל חייו.
פראנק נשען על אדן החלון וצעק בכל כוחו, הוא צעק עד שנחנק,
והצעקה הפכה לבכי.
פראנק השתעל, צעק וייבב, הוא בכה כמו ילדה קטנה שגילתה שהוריה
לא מתכוונים לקנות לה את מעיל הג'ינס, שהבטיחו לה. הוא לא רצה,
לא רצה, לא רצה! שהדברים יהיו כפי שהם, ועכשיו הוא היה בטוח
יותר מתמיד, שהדברים לא הולכים להשתנות. פראנק חש את הכאב החזק
ביותר, שאדם מסוגל להרגיש, לפני שהוא מאבד את הכרתו. כאב
האכזבה ואובדן התקווה. כאבה של אם, המבכה על אובדן בנה, שנרצח
בידי רוצח פסיכופת. כאבה של נערה, שנאנסה באכזריות, בידי חבר
קרוב, ובוכה על אובדן תמימותה. כאבו של נער מאוהב, הרואה את
אהובתו בזרועותיו של אחר.
פראנק הרגיש איך הכל סביבו נהיה מוצק, קשה ויציב, הוא הבין
שאין באפשרותו לשנות דבר. הוא יכול להיחבט במציאות היציבה כמה
שירצה, לא תצא לו מכך שום תועלת, אלא רק כאב וייסורים. היה זה
הרגע, בו הבין, שהשינוי היחיד, שחייב להתבצע, הוא שינוי בערכים
החשובים כל כך, שאימץ לעצמו, ושעל פיהם ניהל את חייו. והוא לא
היה מוכן לעשות את זה, היה זה עניין שבשבילו פראנק היה מוכן
למות, כי הוא האמין שעדיף לו לא לחיות בכלל, מאשר לחיות בשקר
מוחלט, על פי כללי החברה, שאיתם הוא לא הצליח להתקיים.

עכשיו, יותר מאי פעם, פראנק לא ידע מה לעשות! הוא היה בתוך
המשרד, עומד על ברכיו, ידיו אוחזות באדן החלון, ומחזיקות את
פלג גופו העליון תלוי באוויר, ראשו שמוט על חזהו, וכעת הוא לא
מסוגל אפילו לבכות. הוא בכה בתנוחה הזו במשך יותר מחצי שעה,
והוא לא הרגיש שום הקלה, שום שינוי במצבו. העובדות נשארו
במקומן, והוא היה חסר אונים מול עוצמת המכה שקיבל. הוא היה
צריך להיות מוכן לזה, הרי הכל היה בראשו כבר שנים, כל
הרעיונות, כל העקרונות, שעל פיהם ניסה לחיות. רק עכשיו הוא
הבין, שבמשך כל השנים האלה, הוא חי בהכחשה, גם הוא פחד מהאמת,
ולמרות שידע מהי, הוא התעלם ממנה.
פראנק הרים את ראשו, וראה בחלון עפיפון לבן בצורת יונה, משייט
לו בשמיים, הוא שמע צחוק של ילדה קטנה. הצחוק נקטע על ידי רעש
של מטוס סילון, שחלף גבוה בשמים. פראנק התרומם על רגליו, סידר
את חולצתו, החליק את שערו לאחור בעזרת שתי ידיו וחזר לשבת
בכיסא.
עכשיו הוא כבר לא הרגיש צער או אובדן, הוא הרגיש רק שנאה עזה
כלפי כל דבר שסובב אותו, בכל הוא ראה רק זיוף וצביעות. הוא היה
מסוגל לראות במעשיהם של אנשים רק, חתרנות ותאבת בצע.
ראשו היה מלא ברעיונות ומחשבות, והוא לא ידע מה לעשות איתם, אז
הוא הוציא כמה דפים נוספים מהקלסר, הרים את העט, שהיה זרוק על
הרצפה והחל לכתוב.
הוא כתב על כל מה שידע, הוא כתב על כל מה שחשב או הרגיש אי
פעם.
ידו התנועעה במהירות, והאותיות, המילים והמשפטים הופיעו על
הנייר בסדר מושלם, פראנק הצליח לנסח הכל בצורה ברורה ומדויקת,
הדברים היו חזקים ומובנים. לא היה אכפת לו אם יבינו את דבריו
אנשים, שיקראו את הטקסט בעתיד, לא היה אכפת לו מאף אחד, הוא
כתב בשביל עצמו, הוא חי בשביל עצמו.
                                 



בטקסט היה הכל... היה כתוב על רגשות אנושיים אמיתיים. היה כתוב
על צביעות, על תאוות בצע כסף והנאות, במסווה של חנופה. היה
כתוב על יומרנות ועל שקרים, בשם הדת והאמונה באלוהים. היה כתוב
על אהבה מדומה, הערצה מדומה, וחמלה מדומה, שאנשים חולקים זה
לזה, רק כי הם פוחדים להראות רגשות אמיתיים... היה כתוב על
שנאה וזעם,שאנשים מפנים אחד כלפי השני, בגלל קנאה, תיעבת בצע,
וסתם, כי הם חושבים, שהם טובים יותר מהשאר. היה כתוב על
מלחמות, שאנשים יחידים מנהלים זה עם זה, כדי להסדיר עניינים
שנראים להם חשובים. מלחמות, שמהלכן לא עוסק בעניינים חשובים
כלל וכלל, אלא מופנה רובו ככולו, לביצוע שינויי גבולות, כפיית
אמונות, ודעות חברתיות. מלחמות, שמתנהלות, רק בגלל שאנשים
מייחסים יותר מדי חשיבות לדברים חומריים, ומתעלמים לחלוטין
מצדק ויחסי אנוש אמיתיים.
היה כתוב על מלחמות, שקבוצות של אנשים מנהלות זו עם זו, תוך
כדי הסתמכות על הדעה, שהלחימה באויב משותף, יוצרת אחדות בתוך
הקבוצה, בלי לשים לב, שהאחדות, שנוצרת, בנויה למעשה על שנאה
משותפת, ועל ניצול זמני של האיחוד, למען השגת מטרה כלשהי,
וכשהמטרה תושג, האחדות תתפורר, ותיווצרנה קבוצות חדשות, עם
אינטרסים חדשים.
הטלפון במשרד צלצל, פראנק הסתכל לכיוונו, והמתין שהצלצול
ייפסק, אבל הצלצול לא נפסק, ופראנק נאלץ להרים את השפופרת,
מהצד השני דיבר קצין הביטחון של הבניין, רפי... הוא שאל את
פראנק לפשר הצעקות במשרדו. פראנק לא ענה לו, הוא רק צחקק, צחוק
עצבני, אמר שהכל בסדר, שהוא רצה רק לנקות את גרונו... ואז
פראנק שתק כמה שניות, שאחריהן הוא שאל את רפי בקול הכי רציני,
שהיה מסוגל להוציא באותו רגע, אם רפי באמת חושב, שהוא עושה
בחייו, את מה שהוא מרגיש שהוא צריך לעשות. מהצד השני של הקו
נשמע צחוק ידידותי, ורפי ענה "שמע פראנקי, עזוב אותך מכל
הפילוסופיות שמילוסופיות שלך, תקשיב לי... אני יודע שכולנו
היינו רוצים להיות עכשיו על איזה חוף באמריקה, עם שלוש
בלונדיניות צעירות, משרת צמוד, ולא לעשות כלום כל היום. במקום
זה יש לי את העבודה הזאת, האישה הזאת והילדים, שמוציאים לי
'תנשמה. אבל אתה יודע שאין מה לעשות, אדם צריך להתפרנס, לחיות
בכבוד, מי יעשה את זה בשבילך אם לא אתה?" כשלא שמע תשובה
מפראנק, הוא שאל "הכל בסדר פראנקי? אתה נשמע קצת מודאג, ומה זה
הצעקות האלה באמצע היום? אתה לא יודע ש...."
אבל פראנק לא חיכה לסיום המשפט, הוא הניח את השפופרת במקומה,
בלי להשמיע צליל, חייך חיוך קטן והמשיך לכתוב.
הוא כתב, על כך שאנשים חיים בשקרים,  שהם עצמם ממציאים. מפחדים
לעמוד מול המציאות. מפחדים להתעסק עם דברים אמיתיים, ובמקום זה
יוצרים לעצמם עולם של דברים חלופיים. נישואין בלי אהבה, מקצוע
ועבודה בלי סיפוק ומיצוי עצמי. חברים, שמנצלים אחד את השני
באופן זמני, כדי לכסות את הרגשת הבדידות במעטה של חברות.
הוא כתב על כך שאנשים מכניסים את עצמם למצבים של "אין ברירה",
"מה לעשות, ככה זה בחיים" ו"נסתדר איכשהו, יהיה בסדר". הוא
כתב, על כך שאנשים גורמים אחד לשני לרצות דברים, שהם לא באמת
צריכים.
הוא כתב, על כך שאנשים מפחדים, יותר מכל, לחשוב על האמת,
מפחדים להתמודד עם בעיות אמיתיות. ובמקום למנוע את הנפילה
הגדולה שלהם לתהום האבדון, על ידי התרחקות ממנה, או סתימתה, הם
פשוט בונים מעליה גשרים רעועים, ומתגרים בסכנה הנשקפת להם, בלי
להביט מתחת לרגליהם, ולראות את האמת הכל כך ברורה, שמעליה הם
מדלגים מדי יום ביומו. סומכים על שקרים, שהם מספרים אחד
לשני... "מה אני יכול לשנות?", "אם לאף אחד לא אכפת, למה שלי
יהיה אכפת?", "עזוב, גדול עלי להתעסק בדברים כאלה, תן לחיות",
"כולם מלכלכים, כולם מקללים, כולם הולכים לצבא, כולם אוכלים
בשר, מה אני יכול לעזור?, כאילו שאני יכול לשנות משהו... אל
תזיין לי 'תשכל, תהנה כל עוד אתה יכול"
חיים בעולם של ביטחון וירטואלי, אחדות וירטואלית, אהבה
וירטואלית.
מאמינים, שהביטחון, השלום, האהבה והאחדות באים, במאין כישוף
פלא, שמוטל על כולם, ושהם צריכים רק לקבל אותו ולשמוח.
מאמינים, שבלי להשקיע שום מאמץ, בלי לוותר על שום דבר, הם יזכו
בשלווה ונחת.... "רק שיבוא היום". ובינתיים, כולם יושבים להם
בגומחות האושר הקטנות, שבנו לעצמם, מכל הבא ליד, ומנסים לתפוס
בטלפיהם כל דבר, שנראה להם כמתאים להימצא בגומחה שלהם, וכמקרב
אותם למצב של אושר גדול יותר ממה שיש להם. מכנים את עצמם
אופורטוניסטים, מנצלים כל הזדמנות, מנסים לראות את הצד החיובי
של כל דבר, מנסים להסתדר, מנסים להתקיים, מנסים לנצל כל רגע.
אפילו לא חושדים בכך, שאין מה לנצל, אין מה לתפוס, אין במה
להיאחז. אלא אם כן הם ייצרו לעצמם משהו כזה, אלא אם כן הם יבנו
חיים, בהם יוכלו להיאחז, חיים שיהיו חזקים מספיק, ובטוחים
מספיק. עד אז הם חייבים להיאחז בעצמם, לסמוך על עצמם, כמו שהם,
בלי שום מעטה חיצוני, שום השפעה חיצונית, שום שאיפות נסתרות.
רק אם יפעלו על פי חושיהם הבסיסיים ביותר, רק אם יקבלו אותם
כאמת היחידה, בלי לפחד מהם, רק אז יוכלו לצעוד לעבר האושר
האמיתי...

ואז הוא כתב, שזה בלתי אפשרי, שדברים כאלה לא יכולים להתרחש
בעולם, בו אנו חיים. עולם שהתפתח להיות מה שהינו,עולם שבו
שולטות מלחמות, פחד, פערים חברתיים, דעות קדומות, תקשורת,
דתות... בעולם כזה אנשים לא יכולים לפעול לפי רגשות אמיתיים,
לא יכולים להתעסק בבעיות אמיתיות, כי האמת מוחבאת עמוק מדי,
ולאף אחד אין את הרצון או האומץ, לצאת ולחפש אותה. עולם שבו
האדם למד לראות את עצמו כיצור נעלה ונבחר, משום מה. עולם שבו
האדם סבור, שיש לו זכות מלאה לנצל את הטבע, כל עוד הוא מספק
לעצמו נוחות זמנית, בלי לחשוב על חוסר הנוחות, שנגרמת למישהו
אחר, כתוצאה מכך.
פראנק הרגיש איך הדפים, המונחים לפניו, הופכים אט אט למשהו
סמלי וזול, חסרי ערך ולא נחוצים, הוא ידע שאין בכוחו לשנות
דבר. הוא הפסיק לכתוב, הניח את ראשו על השולחן ונרדם. הוא
התעורר לקולה של דפיקה בדלת. הוא ניגש אל הדלת ופתח אותה.
הייתה זאת המנקה, שבאה לנקות את חדר העבודה, היא הסתכלה עליו
במבט בוחן, ולא אמרה דבר. אז פראנק הסתובב, הלך לכיוון השולחן,
ואמר שאין צורך לנקות את החדר, כי הוא יישאר כאן למשך הערב,
כדי לעבוד. המנקה טרקה במהירות את הדלת, ופראנק שמע את צליל,
חריקת גלגלי העגלה שלה, מתרחק במהירות דרך המסדרון. השעה הייתה
כבר אחרי חמש, החדר היה עדיין מואר, מהאור שהגיע דרך החלון.
פראנק הסתכל על השולחן, וראה את הדפים מכוסים בכתב יד לא
מסודר, מפוזרים על השולחן, הוא אסף אותם והניח לפניו. הוא הרים
את העט מהשולחן, והחזיר אותו לכיס חולצתו. ואז הוא נזכר בכל מה
שעבר עליו, לפני שנרדם, והרגשת בדידות איומה עלתה בו. בחדר ריק
מאדם, בבניין ריק מאדם... פראנק היה במקום, שבו הוא הכי פחות
רצה להיות. לבדידות התווסף עצב, כאשר הוא התחיל לעיין במה
שכתב. פראנק היה נואש, הוא היה על סף התמוטטות, הוא הרגיש,
שאינו מסוגל יותר לסבול את כל העצב והבדידות, שבנוסף אליהם היה
גם בלבול, של אדם, שנתקע במצב חסר מוצא, ולא יודע איך להמשיך,
או איך להפסיק.
ואז, זיכרונה עלה בראשו, כמו שתמיד קרה לו, ברגעים הכי בודדים
בחייו.
המחשבה עליה הרגיעה אותו... והפחידה אותו, כי הוא ידע שאסור לו
לחשוב עליה, אין לו את הזכות.
פראנק קירב אליו את ערמת הדפים, הוציא מתוכה דף, שהיה מכוסה
כולו בכתב ידו, הפך אותו על צדו הנקי, והחל לכתוב.
הוא כתב עליה... על זאת שכל כך אוהב, על זאת שרוצה בה מאז
ומעולם, זאת שרוצה לחלוק איתה את חייו, לקשור גורלו בגורלה.
זאת שהיה מוכן לוותר בשבילה על כל מה שהיה לו אי פעם. הוא כתב
על כמה שהיא חשובה לו, ועל ההשפעה העצומה שלה על חייו, למרות
שהיחסים ביניהם לא הסתדרו, כמו שהוא רצה... הוא רצה שתהייה
חברתו הטובה ביותר בחייו, הוא הרגיש, שהיא היחידה בעולם כולו,
שתוכל להבין אותו, והוא יוכל להבין אותה. הוא לא רצה, שאף אחד
אחר יבין אותו, חוץ ממנה. הוא לא רצה להכיר אף אחד אחר, חוץ
ממנה. והוא כתב, שלמרות שהיא לא מרגישה כך כלפיו, ולא מתייחסת
כך כלפיו, הוא עדיין מרגיש בנוכחותה איתו תמיד, ובחייו היא
תמיד תהיה האחת והיחידה, שהוא יאהב. היא תמיד תהיה קרובה
אליו.
גם אחרי שיעברו הרבה שנים, גם אחרי שהמרחק ביניהם יגדל, גם
אחרי שישכחו אחד את מראהו של השני. הוא ימשיך לאהוב אותה. שמה
יעלה בראשו, למראהו של כל פרח יפה, חיוכה יעלה בזיכרונו, למשמע
צחוקה של ילדה קטנה, ועיניה יביטו בו גם ברגעי הבדידות הגדולים
ביותר שלו. היא תמיד תהיה איתו!
הוא כתב, על כך שהיא לא רוצה אותו. כנראה פוחדת ממנו, או אולי
לא רוצה לעורר בו תקוות גדולות מדי. היא מעולם לא אמרה לו למה.
היה חשוב לה רק להצטער על יחסה אליו, לומר שאינה מתכוונת לפגוע
בו, ולהמשיך להתעלם ממנו. הוא חשב שזה בגלל שהוא מלחיץ אותה.
אבל, הוא פשוט מתנהג, כפי שהוא מרגיש. הוא לא מתכוון להפחיד
אותה, או להלחיץ אותה. היא לא מבינה, מה הוא מוצא בה, אף אחד
לא מבין. אומרים לו "יש עוד מליון כאלה", ו"היא לא שווה את
זה", אבל הוא  בטוח, שאין עוד אחת כזאת בעולם כולו, והוא יודע
שהיא שווה את כל המאמץ שלו ואת כל הסבל שלו, כי רק היא יכולה
לגרום לו אושר אמיתי, רק איתה הוא רואה את חייו שלמים. הוא
הרגיש שהוא רוצה לבכות, אבל לא היה מסוגל, כי הוא אפילו לא
הצליח להבין למה הוא צריך לבכות. בכי לא היה עוזר לו, לא היה
מקל עליו, אלא רק מגביר את תחושת הבדידות.
הוא לקח דף נוסף מהערמה, והמשיך לכתוב. הוא כתב, על כך שהוא
השלים עם חסרונה לצידו, ועל כך שהספיקה לו רק הידיעה שטוב לה,
איפה שהיא בחרה להיות, עם מי שהיא בחרה להיות.
הדמעות החלו לזלוג מעיניו של פראנק מעצמן. הוא התחיל לבכות.
הוא לא בכה על כך שהיא לא רוצה בו, אלא על כך שהוא רוצה בה.
הוא ריחם על עצמו, על כך שלא היה מסוגל לבחור לעצמו דרך פשוטה
יותר לנהל את רגשותיו. הוא לא הבין מה הבעיה איתו, למה הוא
מייחס חשיבות רבה כל כך לדברים, שאנשים אחרים יכולים להתעלם
מהם בקלות.
הוא עזב את העט, ניגב את פניו בעזרת חולצתו, פתח את מגירת
השולחן והוציא ממנה בקבוק וויסקי, שהיה שייך לפרופסור. הוא פתח
את פקק הבקבוק ולגם לגימה גדולה מהמשקה הצהוב, שהתחמם בתוך
המגירה במשך היום. הוא עיוות את פניו להבעת גועל והניח את
הבקבוק פתוח על השולחן. הוא ניער את ראשו, תוך כדי שהוא משמיע
נהמה ולסתותיו נצמדות זו לזו בחוזקה. הוא הרים את העט מהשולחן,
גרף את ערמת הדפים, בחר מתוכה דף, שנותר עליו מקום ריק, והמשיך
לכתוב...
הוא כתב על עצמו, על כמה שהוא מצטער, שהוא נאלץ לסבול
ולהתייסר, בגלל שאינו מסוגל לחיות בצורה פשוטה וחסרת דאגות.
הוא הביע את תמיהתו, על כך שהוא לא הצליח ללמוד להסתדר עם
החוקים השולטים בעולם. הוא כתב, על כך שמעולם לא עשה שום דבר
משמעותי כדי להביא, ולו מעט, מרעיונותיו לחיים. הוא כתב, על כך
שאינו יודע למה, הוא ייחס משמעות גדולה כל כך לדברים, שלא
עניינו מעולם אף אחד מסביבו. והוא כתב, שהוא מצטער יותר מכל,
על כך שלא נולד בתור יצור אגואיסטי, שחושב רק על עצמו, ומוכן
לעשות כל דבר, כדי להשיג את מבוקשו. הוא רצה להיוולד מחדש,
ולחיות את חייו, כפרזיט רודף הנאות זולות. הוא רצה שלא יהיה
אכפת לו לפגוע באנשים. הוא רצה להיות מסוגל, לגזול את כל מה
שקיים רק לעצמו. אולי כך היה יכול לחיות את חייו ללא דאגות,
ואולי היה מאושר כך.
המקום על הדף נגמר ופראנק הרגיש, שאין טעם להמשיך ולכתוב, כי
זה לא מוביל לשום מקום.
הוא לקח את בקבוק הוויסקי, הסתכל דרך צוואר הבקבוק, וראה את
הנוזל זז ומתערבל באיטיות. הוא קירב את פתח הבקבוק לפיו ולגם
לגימה נוספת. הוא סגר את הבקבוק והחזיר אותו למקומו. השמש כבר
שקעה, והאור היחיד, שהאיר את החדר, נבע מפנס רחוב, שהיה צמוד
לחלון. פראנק סידר את הדפים בערמה אחת והניח עליה את העט. הוא
היה עייף ושיכור. הוא הניח את ראשו על השולחן, עטף אותו בשתי
ידיו ונרדם.
                               



השעה הייתה שתיים אחר הצהרים. פראנק נכנס למשרדה של הדוקטור
בלי לדפוק בדלת, ונעמד ליד שולחנה. דוקטור לוי ישבה, רכונה מעל
תיק רפואי של אחד החולים, מאחוריה היה חלון מסורג, דרכו נראו
שמיים מכוסים בעננים אפורים. פראנק השתעל בצורה מוגזמת, כדי
לקבל את תשומת ליבה של הרופאה, היא הרימה את ראשה, הביטה עליו
ואמרה "כן פראנקי, רק רגע, אני כבר אתך... שב בכיסא". פראנק
התקרב אל הכיסא, הזיז אותו מהשולחן, והתיישב. הוא בחן את החדר,
ולא מצא בו שום דבר, שהוא יוכל לבהות בו, אז הוא הרכין את
ראשו, והחל לבהות באבזם חגורתו. הוא התבייש בעצמו. הוא התבייש
מכולם. הוא ניסה להסתיר את מבוכתו, אבל ללא הצלחה. אחרי עשר
דקות, הרופאה סידרה את הניירות והתיקים על שולחנה, הביטה על
פראנק וחייכה. פראנק ניסה להחזיר לה חיוך, אבל אז החליט שאין
לו שום סיבה לחייך, וחזר לבחון את אבזם החגורה. הרופאה לגמה
מכוס התה שלה, והחלה לדבר- "פראנק, אתה מבין, שאתה נמצא עכשיו
במצב בעייתי, ואתה מעמיד את כולנו במצב בעייתי". פראנק הרים את
ראשו, ותקע את המבט שלו במנורה, שהייתה תלויה מעל ראשה של
הרופאה. היא המשיכה לדבר- "אתה יודע, שכולנו כאן רוצים לעזור
לך, אבל אתה לא מאפשר לנו. אתה כל הזמן מסתגר בחדר שלך, וגם
כשאתה יוצא, אז אתה לא מדבר עם אף אחד. אנחנו צריכים שיתוף
פעולה מצידך כדי שנוכל לעזור לך. ואתה מסרב לשתף פעולה... הרי
אתה אמרת בעצמך, שלולא היית כאן, מזמן כבר היית מת". היא הביטה
עליו, בתקווה לקלוט תגובה לדבריה. פראנק נעץ את מבטו לתוך
עיניה של הרופאה. היה זה מבט של בוז ושל שנאה. היא חשבה, שתוכל
לשנות את הבעת פניו של פראנק, אם תחייך, אז היא חייכה חיוך
ענק, כשראתה שזה לא עוזר, היא המשיכה- "אני יודעת, ואתה יודע,
שכאן זה לא קאנטרי קלאב, אלא בית חולים לחולי נפש...". פראנק
שתק, והיא המשיכה לדבר בקול רציני- "אנחנו גם יודעים, שאתה
רוצה להשתחרר מכאן כמה שיותר מהר. אבל אני לא יכולה לשחרר אותך
במצב שאתה נמצא בו עכשיו. ואתה דוחה כל ניסיון שלי לעזור
לך.... תגיד לי מה עלי לעשות" פראנק התיישר בכיסא, הסתכל
הצידה, וראה על הקיר תמונה קטנה במסגרת עץ. בתמונה היו הרופאה
ובנה, על שפת הים, בונים ארמון חול. פראנק החזיר את מבטו
לכיוון הרופאה, ובקול שקט ורגוע אמר- "אני מבין הכל, אני אשתדל
יותר. עכשיו, אני יכול לקבל את הסיגריות שלי בבקשה?" הרופאה
חייכה, קמה מהכיסא ויצאה מהחדר. היא חזרה כעבור דקה עם חפיסת
סיגריות וקופסת גפרורים בידה. היא הושיטה את הסיגריות
והגפרורים לפראנק, חייכה ואמרה- "אני מקווה שמהיום תפתח דף
חדש, אתה רואה, שכשאתה הולך לקראתי, אני הולכת לקראתך". פראנק
הנהן בראשו ויצא מהחדר. הוא עבר בחצר המרכזית, הצית סיגריה
והתחיל להתקדם לכיוון חדרו. בחדר הוא התיישב על מיטתו ולקח
מהשידה, שליד המיטה, את הספר, שהפרופסור שלח לו. היה זה ספר
שירה ישן, בעטיפה בלויה. פראנק לא ידע את שם הספר ולא את שם
המחבר. הוא פתח בעמוד הראשון והחל לקרוא...

קולה של ציפור שנקטע לקול נפץ, הוא שעלינו יביא את הקץ.
מראהו של קוף הכלוא בתוך כלוב, הוא היביא את סופנו העצוב.
פרה, הגועה בשדה המוקשים, היא שתגרום לייסורינו הקשים.
חתול, מיילל בתוך פח של אשפה, הוא היביא על העולם השריפה.
שחף פצוע, שטובע בנפט, עלינו יזיל דמעותיו עם הקץ.
חרק, השוחה במבחנה של רעל, מבשר על הכאב, שיבוא ממעל.


פראנק סגר את הספר והחזיר אותו למקומו.
הוא  נשכב על המיטה, עצם עיניו, נרדם ומת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתם יכולים לתת
אגוזים למי שאין
לו שיניים...
אבל ראבאק, אל
תתנו אגוזים למי
שלא יכול לפצח
אותם!!!


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/2/02 12:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
וינסנט ואן בייקון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה