מוקדש לך, שמבלי לדעת רצחת את הלב.

אתה, התשוש, נמשך אחור אל זכרונות.
אתה, המעוות מכוער כל כך, מסרב להאמין לבבואה המשתקפת אליך.
הכיעור, מייסר אותך, כל כולך אהבה, תקווה.
ספק הבנה ספק הזיה.
אתה, לבדך, אהבה?! עצם המחשבה מעוררת גיחוך.
שקרים מתנפצים בפניך זה אחר זה.
אתה, הכלוא, מבקש לחופש, כפות בכבלי עצמך, דמותך.
אתה, המתועב, כלימה נוראה, ריקבון אוחז בך.
אתה, החלול, כולך אשליה, מנסה להינתק מאחיזתו הנוראה של השקר.
חייך שווא, זר לא יבין, זרים לך כולם!
אתה, לעד בחשיכה.
חסר שלווה, מחפש אמת, תכלית.
נרדף, צמא למשמעות.

פחדן!
בורח, מסתתר מאחורי אושר מדומה.

אתה,
אתה בעצם אני!?

מחשבה אחרונה,
נתלשת,
מתרחקת הלאה,
אל השכחה.

מת,
רופס על הקרקע,
פרקי ידיו שותתי דם,
ועל פניו,
שלווה?