איש יקר,

אתה בוודאי תוהה מדוע לא השתמשתי בשמך הפרטי בראש מכתב זה.
הסיבה פשוטה.. אינני יודעת שאליך מיועד המכתב בעת כתיבת שורות
אלו. זה לא פשוט לכתוב מכתב כל כך אישי ובכל זאת כל כך כללי.
אבל תמיד אפשר לנסות.

שמתי לב שבזמן האחרון, אני שקועה יותר מדי ביצרים ורצונות
מיניים. זה מציק לי לפעמים, כי אין לי על מי לפרוק אותם. מין
כמיהה כזו לקשר, ליחס, לאהבה, למישהו שירצה אותי. כנראה
שבאשמתה אני מולכת שולל שוב ושוב על ידי מחשבותיי שלי. הן
גורמות לי להניח שאדם מסוים רוצה בי בזמן שלא כך הדבר. וכשהאמת
מתבררת, מוצאת אני את עצמי נפגעת. זהו סך הכל דבר של מה בכך,
משום שלרוב, אני לא מעונינת באותו אדם. אולי זו סתם צביעות
מבחינתי. אולי זה פשוט רצון טבעי.

להיות נאהבת. תמיד רציתי להבין מה ההרגשה. איך זה לדעת אהבה
הדדית, אמיתית. זה נראה לי דבר כה ממכר ומשכר, עד שלעיתים אני
מתחילה לחשוש ממנו. חשש מהול בכמיהה, ולפעמים אף פחד, מן הלא
נודע.

מישהו חשוב אמר לי פעם, בנסיבות מאד אמיתיות ומרגשות ש"את
תמצאי את הבחור הנכון". ללא שום אזהרה, באמצע הלילה, לאור
נרות, והכל פתאום גאה בתוכי.
המשפט הקטן הזה, והידיעה שיש עוד מישהו שמאמין.. עשה כל כך
טוב..

כרגע, נראה לי עצוב קמעה, שרצוני הגדול ביותר, הוא בעצם באדם
אחר. לא כסף, לא עוצמה, אלא אדם לחלוק עמו את מה שיש. נפש
רומנטית, כנראה מדי.

דמעות מתחילות לזרום לעיניי. מדוע יש בי צורך גדול כל כך באדם
שאינני אפילו יודעת את שמו? איני בוכה, לא אתן לייאוש לגבור
עלי. רוצה להאמין, שאחרי הכל, אני חזקה יותר ממנו.

וברבות הימים, אלמד להאמין יותר בעצמי וביכולותיי. לא לרצות
תמיד באותו אדם, ולהצטער על החמצות שהן בעיקרון חסרות חשיבות.

אינני יודעת מתי, היכן, או איך, אך גם אשיג ,בסופו של דבר, את
אותו אחד, שנמצא כבר שם. בינתיים, אני כותבת לך, על אף שאיני
יודעת מי אתה או מה תפקידך בחיי. ברגע זה, עזרת לי רבות בעצם
העובדה שיכולתי לכתוב לך כל זאת.

                                        אז איש יקר, מי שלא
תהיה,
                                                           
     תודה.