אינני יודע מהו שמו של אותו סיני שפגשתי בחיפה בשנת אלף
תשע-מאות שמונים ואחת.
אולי בכלל אין לו שם.
ידעתי שהוא סיני רק לפי המבט; מילדות לימדו אותי לזהות את המבט
שלהם. זה היה מאוחר יחסית, בגיל שתים-עשרה. ברוב המשפחות השיחה
נעשתה כבר בגיל חמש-שש.
אבל אני הייתי בן יחיד.
בדיעבד, נראה לי שזו הסיבה שנהגתי כפי שנהגתי, אז בחיפה. גיל
שתים-עשרה זה גיל מאוחר מדי, הראש מבולבל וגדוש במיליון דברים
אחרים מלבד סינים.
ובכל זאת, למרות שאינני זוכר את שמו, אני זוכר את הבגדים שלבש,
ואת הנעליים שנעל, ואת המצנפת לראשו. מכנסיים כחולים כהים,
וחולצה אדומה דהויה. מעליהם, גלימה לבנה, כמעט שקופה, ומגבעת
מחודדת, עם ציורים של עצי פרי: תפוח, תפוז, לימון ואפרסק. נעלי
התעמלות לבנות, של ריבוק. וצמה ארוכה-ארוכה שהשתפלה מהמצנפת
כמעט עד לברכיו של הסיני, שהיה די נמוך, כי סינים אינם גבוהים
במיוחד.
הוא נשען על מעקה המרפסת בבית קפה קטן ושומם, ועישן טיים. אז
עוד לא ראיתי את המבט שלו, עורפו היה מופנה כלפי. הוא לא הבחין
בי והמשיך לבהות בים הירקרק שהיה לא רחוק מאיתנו. למרות שהיה
אמצע יוני, נהיה לי קר פתאום. נזכרתי איך יום אחד הגעתי הביתה
ומצאתי את אמא על המרפסת, בגשם. היא לא לבשה דבר מלבד חלוק
ורוד ודק, שאבא קנה לה שבועיים לפני שעזב. אבל אני לא בטוח
שהיא עישנה טיים, אולי זה היה נובלס. היא הזכירה לי את הסיני,
ואני חושב שבגלל זה הרגשתי פתאום קירבה כלפיו. כמעט רציתי לחבק
אותו.
מאז אמרתי לעצמי אלפי פעמים, יכולתי כבר אז לדעת שזה סיני. לפי
המצנפת, לפי הקירבה, לפי הקור, אפילו לפי הטיים.
בחוץ התחיל כבר להחשיך, והסיני, למרות שהבטתי בו דקות ארוכות,
נשאר בדיוק באותה תנוחה כל הזמן, ורק היד עם הסיגריה זזה, אל
הפה וממנו, אל המעקה. היה בו משהו מהפנט: התנועות הקצובות שלו,
הגלימה שהתנפנפה ברוח, התחושה שמשהו עומד לקרות. הסיגריה
נגמרה, והוא זרק את הבדל אל הרחוב שמתחת, בתנועה שנראתה מתבקשת
וטבעית. שמעתי אותו נאנח. הוא הסתובב באיטיות, ולא נראה מופתע
לראות אותי: כאילו כל הזמן ידע שאני שם, מביט בו, וחיכה לרגע
הנכון כדי שאראה את המבט שלו.
למי שאף פעם לא ראה סיני קשה להסביר את הרגע הזה, שבו אתה יודע
בודאות מה עומד לקרות, ואתה רוצה לברוח, אבל הרגליים שלך
הופכות לגוש של אבן, והעיניים שלך רוצות להיעצם, כל כך רוצות,
אבל אתה לא יכול, זה חזק ממך. הם מכירים את הפחד שלך, אבל הפחד
שלהם חזק יותר, הפחד שלהם להישאר לבד בסוף.
כשאתה הופך לאחד מהם, אתה לא מקבל צמה, או כובע, או גלימה; הם
יודעים שבמוקדם או במאוחר תשיג אותם לבד, מתוך אותו הדחף שגרם
לך להישאר שניה אחת יותר מדי על המרפסת. ומאז, אתה לא מפסיק
לחפש מרפסות, בבתי קפה שוממים, ליד הים.