תמיד היתי מין ילדת פרחים. קצת מעופפת ויותר מדיי בעד השלום.
כשהתחילו כל הפיגועים הסתכלתי על זה ממרחק ולא באמת הבנתי מה
קורה. הרי אמרתי שהייתי קצת מעופפת ויותר מדיי בעד שלום?!
אותם פיגועים התרחשו כמו בעולם אחר. הכל רחוק מהעין ורחוק
מהלב. הכל כמו בעולם אחר.
כולם התחילו קצת לפחד או קצת לתהות על מעות הקיום האנושי.
ואני? הרי אמרתי שהייתי קצת מעופפת ויותר מדיי בעד שלום.
לפניי כ 8 שנים, כשרק עליתי ארצה מרוסיה, היה פיגוע בעפולה
באוטובוס. אמי היתה צריכה לנסוע באותו אוטובוס אך בסוף זה
התבטל והיא נשארה בעבודה יותר מאוחר מהרגיל. כשהיא חזרה הביתה
ושמעתי על כך לא הבנתי שאמי יכלה למות. לא יכלתי לקבל כזה
רעיון. הרי אמרתי שהייתי קצת מעופפת ויותר מדיי בעד שלום.
הכל היה יפה ונחמד עד השנה. לא שמתם לב שהשנה כמות הפיגועים
התגברה פי כמה וכמה?! אך אני עדיין הייתי מעופפת ויותר מדיי
בעד שלום.
לפניי כשבוע אני וחבריי נסענו לתל אביב. בהתחלה היינו במסיבה
ואחר כך סתם הסתובבנו בטיילת.
היה דיי מאוחר ומעלינו הפנס בדיוק כבה. אך אני המשכתי להיות
מעופפת ויותר מדיי בעד שלום.
אני לא יודעת מה קרה. לא בדיוק לפחות. ראיתי את הוריי מעליי
וכל חבריי ישנים. אחרי כמה שניות ראיתי שגם מעל חבריי הישנים
היו אנשים. ולאחר עוד מספר דקות ראיתי שכולם בכו. מה קרה?
מוזר... ולמה כולם ישנים? מתי חזרנו הביתה?
אך מתברר שלא חזרנו. עדיין היינו בטיילת.
ואיפה אני עכשיו? כבר עבר שבוע...
אני בבית. מסתכלת על הוריי יושבים שבעה.
עצוב לי. או יותר נכון אמור להיות לי עצוב אך שום רגש לא בא
אליי.
ראיתי את עצמי כשלקחו אותו לבית חולים, אך היתי כבר מתה.
לרופאים לא היה סיכוי.
אני ממשיכה להסתכל מלמעלה ואני רואה איך כולם ממשיכים בחייהם.
איך הם מתגברים על פחדים. איך שהם נוסעים לטיילת בתל אביב
ועומדים מתחת לפנסים שכבו.
אני רואה כל זאת ומנסה לבכות.
ומנסה להזכר.
אך הזכרונות מתמוגגים עם הזמן שגם עליו אין לי שליטה.
ועכשיו?
עכשיו אני מסתובבת ומסתכלת על החיים מלמעלה. בדיוק איך שקודם
היתי מעופפת, ויותר מדיי בעד שלום.