יש מאין היא נוצרת,
מטירוף או ממרומים,
מתפשטת ודוהרת
כשריפה בשדה קוצים,
מעכלת, מבערת
כל אדם שלא מתאים,
מרוממת, מתגמלת
עבדים שלה כנועים.

תרבויות נוצרו עליה,
ועליה נחרבו.
תחינתן נשאו אליה,
לא החזירה היא מילה.
מתקדמות הן בשביליה,
מתהלכות על להבה,
אל הסוף שהיא הכינה
צועדות בגאווה.

את שכלינו מעוותת,
משתקת היא בינה,
זכרונינו משכתבת
וחושינו היא מקהה.
מטשטשת ועוטפת
בשכבות שכבות עשן,
וגם עם הזמן מוחקת
שביב של אור, דהוי, נושן.

ועל כל תחושה ורגש
מספקת היא מוסר,
בדיברות קדומות חורטת
מה אסור ומה מותר.

ואבוי אם היא פוגשת
אחותה ויריבתה,
היא לשדה הקרב זורקת
מיליוני עיוורי-אדם,
שחיכו עד כה בשקט,
ליום שבו תקריב אותם.
וכשאש באש פוגשת,
והלהבה כותשת
ושורפת מבפנים,
אי אפשר כבר,
אי אפשר כבר,
זמן אחורה להזרים.
אך העוול שנגרם כאן
יישכח עם השנים.


והמנגינה חוזרת
כל כמה אלפי שנים,
מהממת, מסנוורת
רבבות עיוורים-תמימים.
בליבם תקווה פועמת
להקים עולם מושלם,
עם מוסר ודרך ארץ,
כאחד יחיו כולם.

אך הדרך ארוכה
ומחייבת קורבנות,
ובמשך השנים
גם משתנות המטרות,
ובמקום עולם אוטופי
יש עוולות ומלחמות.
לבסוף מה שנשאר
זה רק קובץ עצמות,
שמונח שם כאנדרטה
לתקוות וחלומות,
שהרסו כבר, שרמסו כבר
תרבויות מספור רבות.

ואפילו היא באמת
כל מה שאומרים,
ואפילו היא באמת
אופיום להמונים,
אולי כדאי שאשתנה  לי,
אולי עם קיומה אשלים,
שאעצום עיניי לנצח,
שאהיה סוחר סמים.