הוא אפילו נולד מוזר. קודם יצאו הרגליים. "נדיר אך אפשרי" אמרו
הרופאים, ואחותו בת החמש רק הסתכלה עליו ואמרה: "מוזר".
עד גיל שנה לא היה לו שיער ובגיל שנה וחצי השיער שלו הגיע עד
לכתפיים. מוזר.
לכיתה א' הוא הגיע כמו כולם, רק קצת מאוחר יותר. אבל הגיע.
המורה שאלה את שמות התלמידים "אתה בצד, איך קוראים לך?" הוא
הרים את הראש וענה "שפל". "שפל?" המורה שאלה והוא ענה בביטחון
"נולדתי ביום שבו הבורסה נפלה". "אהה" אמרה המורה, נתנה עוד
מבט מוזר והסתובבה.
ביסודי  הוא היה תלמיד בכלל לא רע, של שמונה תשע, חוץ מאשר
מתמטיקה ואנגלית, שהיה לו שבע.
ההפסקות היו הזמן הכי נורא בשבילו, כי הוא היה נשאר בכיתה לבד,
עד כיתה ד', כשהוא מצא תעסוקה נחמדה: שפל היה יושב בארגז החול,
איפה שבשיעור ספורט היו עושים קפיצה לרוחק, יושב ובונה ארמונות
ומחילות ואנשים שהתפרקו כשהחול התייבש.
הוא הקדיש הרבה עבודה בארמונות שלו, עד שבשיעור ספורט כיתה ה'2
נבחנה בקפיצה לרוחק, וצחי השמן הרס את הכל בשנייה.
הלב שלו נשבר, והוא נשבע שהוא לא יתקרב יותר לחול.
בכיתה ז' חשב לו שפל שהוא יוכל להתחיל הכל מהתחלה. אבל אתו
בכיתה יצאו גם חגי ואורן שתמיד הציקו ביסודי, והמשיכו להציק לו
בחטיבה. אבל תמיד משהו בפנים אמר לו שלא יכול להיות שהכל תמיד
יהיה רע. "פשוט הגישה שלי לא נכונה" הוא חשב לעצמו, "אף פעם לא
ניסיתי לעשות משהו כדי להתחבר". אז הוא ניסה.
שירן הייתה הילדה באמת הכי יפה בכיתה. שפל הציע לה לצאת אתו
לסרט, הוא אפילו לא ציפה שהיא תגיד כן. והיא באמת לא אמרה.
עד התיכון הוא המשיך לשתוק.
שלא תחשבו שבבית לא ידעו, אבל ההורים של שפל הבינו שברגע שהם
החליטו לקרוא לו כך, לא יכול להיות שיהיה לו טוב.
הם לא אכזריים כמו שאתם חושבים, פשוט כשהוא נולד, זה באמת לא
היה הזמן הכי טוב וזאת הייתה הדרך היחידה שבה הם יכלו לבטא את
המצוקה שלהם. לפחות זה עבר למישהו אחר.
הם אפילו ניסו לעזור לו מתי שהוא ושלחו אותו לחוג קראטה ,אבל
אחרי ששפל נכשל שלוש פעמים בקבלת החגורה הצהובה, הוא ויתר.
התיכון. השנים היפות בחייו של נער.
שפל, בצעד אמיץ, עבר לבית-ספר אחר, איפה שאף אחד לא מכיר אותו.
הוא אפילו הרגיש הרגשה טובה לכמה שניות כשנכנס לכיתה החדשה
וגילה ש90%- ממנה בנות. אבל לבן אדם כמו שפל לא יכולים להיות
יותר מדי רגעים טובים, ושתי שניות אחרי הוא גילה שנכנס לכיתה
הלא נכונה והועבר לכיתה שלו שבה היו 90% ערסים.
הוא לא השתלב, הוא סבל, אבל לא התייאש.
הוא למד קשה והשיג ממוצע של 7.5 ,שזה לא רע בכלל בהתחשב בזה
שהבן אדם הוא שפל.
זה לא שהוא לא ידע את החומר, אלא זה בגלל שהמורים לא ממש אהבו
אותו כי פשוט היה לו פרצוף של אחד שמעתיק במבחנים.
אתם בטח חושבים מה היה כל כך מוזר בשפל הזה. אז זהו, שאין
הגדרה מדויקת לפרצוף שלו. לא מכוער, לא יפה, גם לא עצוב. לשפל
פשוט היה פרצוף מוזר, ומבט מוזר שכאילו מסתכל פנימה ובאותו זמן
בוהה בצורה מטומטמת.
בגלל זה גם נתנו לו פטור מהצבא. הוא פשוט נראה מוזר.
וכשהמאבחנת שאלה איך הוא עם אנשים והוא לא ענה, היא מיד החליטה
שלבן אדם כזה אסור לשרת בצבא. אז הוא רצה ללכת ללמוד
באוניברסיטה. הבעיה הייתה שהוא מעולם לא החליט החלטה עצמאית,
ולכן לא ידע מה כדאי לו ללמוד.
הוא כתב את כל הקורסים על בריסטול גדול והפיל קוביה. היא נפלה
על השולים הריקים. הוא שוב, היא נפלה על השטיח. הוא ניסה בפעם
השלישית, והקוביה נפלה על לימודי ספרות. ולשם הוא הלך.
הוא למד על כל מיני סופרים ודמויות, למד להזדהות איתם, עם הכאב
והסבל ,עם השמחה והאושר, למד טוב טוב את מנהגיהם של הגיבורים
האהובים עליו וניסה לסגל לעצמו את סגנון ההתנהגות שלהם. אבל
עליו זה נראה מוזר.
אחרי שגמר את התואר שלו בספרות ראה שאין לו מה לעשות עם
המקצוע, חוץ מאשר ללמד אותו. אז הוא נעשה מורה.
לא היה גאה ממנו. אך כצפוי זה לא יכל היה להמשך הרבה זמן. הוא
הלך לעבוד בביה"ס התיכון הישן שלו. הרבה מן המורים לא התחלפו
ורובם זכרו אותו. והתרחקו ממנו.
בהפסקות הוא נהג לצפות על תלמידים. תלמיד אחד עניין אותו
במיוחד. הוא תמיד היה יושב לבד בהפסקות. שפל ניסה להתחיל לדבר
אתו, ולאט לאט גם הצליח. הוא חדר לעולמו המסתורי והשקט של
הילד, ולא היה מאושר ממנו על ההישג הזה. הוא גרם לילד להיות
מאושר.
אבל אז קרה הנורא מכל, הוריו של הילד שמעו מצוות המורים על
היחס האישי שנותן שפל לילד, והחליטו לתבוע את שפל על הטרדה
מינית. שפל הפסיד במשפט ונשלח לכלא לשש שנים.
שלוש שנים הוא ישב בשקט בתאו. עד שבשנה הרביעית הוא גילה ארגז
חול בפינת המגרש. בהתחלה הוא היסס. הוא זכר את השבועה שלו
מכיתה ד', אך לבסוף החליט שזו התעסוקה היחידה שהוא מסוגל לחשוב
עליה. הוא בנה ארמונות ומחילות, אחת מהמחילות שלו הייתה כל כך
עמוקה עד שהגיעה לצד השני של החומה. שפל זחל לצד השני. לא היה
מאושר ממנו. הוא היה חופשי והכל בזכותו. כאשר הגיע לצד השני
גילה אותו השומר וירה בו. שפל לא מת על המקום, הוא דימם כמה
שעות, ואז ראה את האור הלבן.
הוא הגיע לשביל שהוביל לשערי גן עדן. סוף סוף, אחרי כל כך הרבה
שנים של סבל הוא היה שם. אבל גן עדן לא היה כזה מעניין: היו
הרבה מסיבות, אבל שפל לא הסתדר עם האנשים, אז הוא ישב ובנה
מגדלים ומחילות מעננים. מחילה אחת הייתה עמוקה מדי ושפל נפל
בפנים, והגיע, כמובן, לגיהינום.
שפל חש הקלה, לפחות מפה הוא לא יכול להגיע נמוך יותר.