"אופס... סליחה אדוני"
חייכתי חיוך מתנצל, לא חיכיתי לתגובה,
והמשכתי הלאה.
פאדיחה, כמעט השארתי את כל תכולת המגש
על ראשו הקירח של אחד הקליינטים.
לא נועדתי להיות מלצר.
ממש לא.
פרקתי את תכולת המגש שלי על השולחן
המתאים, וחזרתי לאגף הרואה ואינו נראה,
איפה שיושבים המלצרים ומשקיפים על הנעשה,
עד שמישהו יצטרך עוד פרוסה של "חלום ריבת
חלב".
זהו. כל הקליינטים בשולחנות שלי עסוקים
בדחיפת אוכל שעולה יותר מדי כסף לתוך
הפרצופים הדשנים שלהם, ולי יש שתי דקות
מנוחה.
הצתתי חצי סיגריה שנשארה עוד מההפסקה
החפוזה הקודמת, ושאפתי את הכחלחלות
החזקה, אם כי פודינגית משהו, של המרלבורו
האדום, עמוק לתוך הריאות. אז מה אם זה לא
בריא? זה תענוג שלא יסולא בפז.
בשאכטה השלישית, יד הורמה אי שם.
"מלצר!"
זה שלי.
הידקתי עוד קצת את הסינר השחור,
לבשתי את החיוך המזוייף הכי יפה שלי,
וניגשתי.
"חשבון בבקשה".
חמש דקות לאחר מכן, כשהפאוץ' שלי כבד
בעוד שלושים שקלים (גוד בלס יו),
היא נכנסה לקפה.
היצור הכי סקסי, ללא ספק, שראיתי בימי חיי.
לא הכי יפה, הכי סקסית.
יש הבדל.
אמא'לה... כמעט השתנתי במכנסיים.
תפילה קצרה לבורא עולם, עשר שניות של מתח,
ומתברר שאלוהים אוהב אותי.
היא מתיישבת בשולחן "שלי", זה שהתפנה.
אני ניגש, הפעם החיוך אמיתי וממזרי משהו:
"שלום. מה תרצי?"
שערו בנפשכם תשובה יותר הולמת:
"אורגזמה".
המוח שלי מתחיל לעבוד שעות נוספות, במשנה
מרץ. הגלגלים טוחנים:
מצד אחד, היא הרי נתנה לי כזו תשובה מושלמת,
רק צריך לענות נכונה ו.... מליון דולר.
מצד שני, אתיקה.
היא לקוחה, אני נותן שירות.
זה לא אתי, לא מוסרי, לא לעניין.
אם אני לוקח ריזיקה ונופל, אני יכול (כמעט
בוודאות) לאבד את הג'וב שלי.
אלוהים יודע שאני צריך את הכסף.
העפתי עוד מבט. גוד, היא אפילו יותר סקסית
מקרוב....
לא, אני לא לוקח סיכונים.
אז אני פחדן.
יש למישהו בעייה עם זה?
"האורגזמה שלך"
הנחתי לפניה את הכוס המסוכרת, מלאה עד שפתה
בקוקטייל הלבן.
היא מחייכת... (שיט, איזה חיוך מדהים)
לא יכולתי להתאפק כבר.
"אגב אורגזמה, מה את עושה היום בערב?"
שבריר שנייה של חרדה, המוח מאיים להתפוצץ,
ואז, היא מרחיבה את החיוך:
"תלוי. על מה חשבת?"
היא מתחתיי עכשיו, גונחת לי באוזן.
היא יודעת כמה זה מטריף אותי.
זו כבר הפעם השלישית הלילה, בלי מנוחה...
אני לא שבע ממנה, וגם היא לא מראה סימנים של
"חלאס".
אנחנו ביחד כבר חצי שנה. טוב לי.
בכל פעם שאנחנו יוצאים לפאב או בית קפה,
והמלצר/ית שואל/ת להזמנתנו,
אנחנו עונים ביחד.
אורגזמה.
ומתפוצצים מצחוק.
בקפה אני כבר מזמן לא עובד.
לא נועדתי להיות מלצר.
ממש לא. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.