[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועיה וולק
/
שקיעות

מתתי. ככה סתם, קמתי בבוקר רגיל אחד - והתפגרתי. זה לא קרה ישר
על הבוקר. לפני האירוע המצער הספקתי עוד לזחול בעצלות ממיטתי
החמה, לאכול ארוחת בוקר, שהכנתה לא הייתה מספקת יותר מאכילתה,
ולהתקלח. אבל בכל זאת, מספר רגעים לאחר מכן כבר לא הייתי בעולם
החיים. זה די אירוני, כשחושבים על זה. הייתי יכולה למות בדרך
אחרת. יש כל כך הרבה דרכים מעניינות למות - למשל, להידרס, שהרי
אז כותרות העיתונים יזעקו שיש נפגע נוסף מאורח החיים הפרוע
שלנו, המתבטא בעיקר בכביש, ותמונה שלך מלפני 15 שנה בערך תופיע
לצד הכתבה שמתארת את מותך האכזרי בפרטי פרטים, ואחר כך הם עוד
יטענו שהצנזורה מגבילה אותם. או, נניח, הייתי יכולה להירצח
בעיצומו של, נגיד, שוד בנק. קורבן יחיד לשוד בנק. גם זוהי דרך
מכובדת למות בה, ובמיוחד לגרום לאנשים לרחמים. אבל צורת המוות
היפה ביותר, לדעתי, היא עריפת הראש בגיליוטינה. חבל שכבר לא
עושים את זה היום! זה דבר יפה כל כך, מוות מכובד ומרשים כל כך,
שגורם לאדם הצופה בו לתהות אם לאדם שראשו נערף באגרסיביות
מצמררת הייתה כזו השפעה על אחרים בחייו. ובכל זאת, בחר הגורל
לעשות את מותי דפוק כמו חיי, ובמקום למות בתאונה או בשוד, או
אפילו למות כחולה אנושה באיזה בית חולים בדרום הארץ - הגורל
בחר לסיים את חיי בפיר מעלית. ככה פשוט, אני, כמו סתומה, צעדתי
לתוך המעלית - בלי לשים לב שאני בעצם נופלת לתוך פיר המעלית
מהקומה השישית.
המוות שלי היה מהיר. או כמו שרשמו בעיתון, "לצוותי ההצלה
שהגיעו למקום לא נותר אלא לקבוע את מותה של הצעירה". אז נכון,
רשמו עליי בעיתון, אבל אני יודעת שמישהו אי שם בסין, או,
לחילופין, בחולון, קורא את הכתבה ומגחך על מותי העלוב.
להלוויה שלי לא הגיעו אנשים רבים. יכלתי לראות את ההורים שלי
ואת שני האחים שלי עומדים בפינה אחת וממררים בבכי. הם נראו כל
כך אמיתיים ליד כל שותפיי ללימודים, שעמדו בצד ודיברו, ובעל
האוזן החדה היה יכול להבחין שהם בעצם מחליפים ביניהם מתכונים.
האמת היא שאני מבינה אותם. אף פעם לא אהבתי לוויות, ובמיוחד לא
את זו שלי. מה גם, שכל הטקס היה משעמם. במשך כל הזמן עמדתי
בצד, משקפי השמש השחורים שלי מכסים כתמיד את עיניי, וחשבתי על
כל מה שעבר עליי.
הכל לא היה ברור עדיין. במשך כל חיי נאלצתי להקשיב לתיאוריות
בקשר לחיים אחרי המוות, כתוצאה מהיותי בתם של שני אנשים מוזרים
שהתעסקו בכל השטויות האלו. אני חייבת להודות שזה לא עניין אותי
במשך כל חיי, ואולי חבל שכך, כי כרגע אני מנסה לעבור בראש שלי
על המקום שבו אני נמצאת - ולא מצליחה. מוזר, איכשהו הצלחתי
להגיע להלוויה שלי. אני עדיין לא יודעת אם אנשים מסוגלים לראות
אותי, כי במשך כל ההלוויה התחבאתי בצד, רחוקה מעיניהם של כל
הנוכחים. ובכל זאת, מאז לא נפגשתי עם שום בן אנוש. אין לי מושג
כיצד להגיע לביתי, לאוניברסיטה שלי, לסופרמרקט או לבית הקברות
שבו נערכה ההלוויה שלי. יש לי בית, דירת שלושה חדרים מרווחת
למדי, שיש בה רהיטים שתואמים את צורת המחשבה שלי. הדירה הזו
נמצאת בבניין בן שלוש או ארבע קומות, אבל עוד לא נתקלתי בשכנים
כלשהם. אף אחד לא ממש בא ואמר לי "זה הבית שלך". פשוט ידעתי
איכשהו. הגעתי לדירה הזו, לא זכור לי כיצד, והתמקמתי בה. המפתח
נמצא על השולחן בסלון. המקרר היה מלא למחצה באוכל בסיסי, שבו
השתמשתי. עדיין לא ידעתי בדיוק מה אעשה כשייגמר האוכל, משום
שעדיין לא מצאתי סופרמרקט בסביבתי, וגם כסף לא היה לי. בינתיים
לא נראה שהאוכל הולך ונגמר, אז זה לא הדאיג אותי.
בערב הראשון שלי שם, אחרי שהחלטתי שנמאס לי להיות סגורה בדירה
שלי, החלטתי ללכת ולעשות סיבוב בשכונה שלי, ואולי למצוא את חוף
הים כדי להביט בשקיעה, צורך שחשתי כמו שלא חשתי אף פעם בחיי.
אף פעם לא אהבתי שקיעות ובעצם אף פעם לא הייתי טיפוס רומנטי
מדי, אבל כרגע זה נראה לי הדבר המושלם. השכונה נראתה נטושה.
הבתים היו רגילים אבל חסרי דיירים. מכוניות לא נסעו ברחוב. שקט
תהומי שרר בכל מקום. השכונה הייתה מודרנית למדי. היו בה עמודי
חשמל גבוהים, אבל הרחובות היו נקיים ולא ראיתי ציפורים עפות,
מראה שאליו הייתי רגילה. הלכתי באיטיות, עיני תרות אחרי משהו
מוכר, וללא הצלחה. רציתי לפגוש מישהו, כל אחד, אבל לא מצאתי,
וזה מילא אותי בעצב. היו לי כל כך הרבה שאלות לשאול, כל כך
הרבה דברים שרציתי לדעת. לא הבנתי איפה אני, ואיך הגעתי לכאן,
ומה מטרת המקום הזה. זה עניין אותי כמו שדבר לא עניין אותי
במשך חיי.
במשך כל חיי לא הייתי בחורה אכפתית במיוחד לסובב אותי, ולפיכך
העובדה שהיה אכפת לי עכשיו הפריעה לי. כמובן שהגיוני שיהיה לי
אכפת, אבל לא הייתי רגילה לכך. יותר מזה - הכמיהה שלי למגע
אנושי כלשהו הציקה לי באיזשהו מקום. בעודי מסתובבת ברחובות
העיר הקטנה שלי, מנסה למצוא אנשים המביטים מחלונות הבתים
הגבוהים, עברתי בראשי על כל האנשים שהכרתי בימי חיי והגעתי
למסקנה שהם לא היו חשובים לי בכלל. כל חיי לא היו חשובים. לאט
לאט התחוור לי שהחותם שהשארתי על העולם לא היה מספק. הייתי סתם
עוד אחת, סתם עוד שם במסגרת שחורה, שהלך וזהו. גילוי מסוג זה
יכול להכניס בנאדם לדיכאון עמוק, אבל לא אותי. לי זה פשוט נתן
הרגשה כבדה כזו. בכל זאת, לא קל להבין שהכל הלך. זהו. נגמר.
התחלתי להרגיש מחנק בגרוני. זה הפתיע אותי. זה לא קרה לי הרבה
בחיי. אבל, בעצם, עכשיו כבר לא הייתי בחיים. ככל שחשבתי על זה
יותר, המחנק הלך וגבר ואליו הצטרפו גם דמעות מלוחות. לא
ניסיתי, כדרכי, לנתח את כל המצב, לחשוב על העובדה שבמותי עדיין
מייצר גופי דמעות - כדי להגן על עיני מפני מה? במקום לתהות בכל
הדברים ההגיוניים האלו פשוט התיישבתי על קצה המדרכה והתחלתי
לבכות.
רעש של מכונית עוברת ששמעתי גרם לי להרים את עיני בתקווה, אבל
זה היה רק פרי דמיוני. כשהסבתי ראשי לצד, מושכת באפי בחוסר
נימוס שאף פעם לא היה לי, ראיתי דמות מתקרבת אליי במהירות.
מצמצתי בכבדות מספר פעמים, כדי לבדוק שאני לא הוזה, אך הדמות
הייתה שם, והמשיכה להתקרב אליי בצעדים מהירים. אם הייתי בחיים,
האינסטינקט הראשוני שלי היה אומר לי לברוח, אבל ההגיון שעדיין
נשאר בי הפציר בי להישאר. אז נשארתי במקום. הדמות התקרבה אליי
ולבסוף נעצרה ובהתה בי. הבחור הצעיר שעמד במרחק של שני מטרים
או שלושה ממני נראה נרגש מאוד לראות אותי. הוא היה חביב למראה,
ונראה בנאדם מלא אנרגיה ושמחת חיים, לא מסוג האנשים שאהבתי או
שנהגתי להסתובב איתם במשך חיי. אבל כרגע הוא הספיק לי.
התרוממתי בכבדות וניצבתי מולו.
הוא לחץ את ידי בהתרגשות מוגזמת, שעיצבנה אותי קצת, והכריז
ששמו תומר. אני אילצתי את קצות השפתיים שלי להתרומם לחיוך
ואמרתי בנימוס המקסימלי שיכלתי לגייס שקוראים לי נועה. תהיתי
אם העולם המוזר שאני נמצאת בו שייך רק לישראלים. הצגתי לתומר
את השאלה, בתקווה שיוכל לעזור לי ללמוד קצת על המקום הזה.
תומר חייך באושר (כמה שהתחשק לי לבעוט בו באותו רגע), משך
בכתפיו ואמר שהוא לא יודע. הוא הסביר לי שגם הוא הגיע לשם לא
מזמן והזמין אותי לבוא לביתו. כיוון שהשמש עמדה לשקוע וכיוון
שממילא לא היו לי תוכניות אחרות לאותו ערב, נעניתי לבקשתו.
צעדתי אחריו בכבדות עד שהגענו לבניין, שהיה דומה לבניין שלי.
דומה מאוד, אפילו. לקח לי קצת זמן להבין שזהו בעצם הבניין שלי.
כשהגענו לדירתו של תומר גיליתי שהיא בעצם בדיוק בקומה שמעליי.
הדירה שלו הייתה זהה להחריד לשלי. הרהיטים נראו בדיוק אותו
הדבר. אפילו הכתם הקטן על הספה, שניסיתי להסתיר אבל לא הצלחתי,
היה קיים גם על הספה של תומר. אם עד לאותו רגע הייתה לי הרגשה
מזערית כלשהי שהעולם שבו אני נמצאת הוא עולם רגיל, היא נעלמה
באותו רגע.
תומר, ששם לב למבט המופתע על פניי, שאל אותי מה לא בסדר. לאחר
שהסברתי לו על הדמיון בין דירותינו, הוא התעקש לראות בעצמו.
ירדתי איתו למטה, לדירה שלי, ולאחר שפתחתי את הדלת הנעולה
(הייתי חייבת לנעול אותה כל הזמן, אני לא יודעת למה), גם תומר
היה המום. ראיתי שגם עיניו נפלו על הכתם שעל הספה. עלינו בחזרה
לדירה שלו והתיישבנו בסלון. היו רגעים שבהם לרגע שכחתי שאני
בדירתו של תומר ולא בדירתי שלי. תומר הכין לשנינו קפה, לאחר
שהסברתי לו איפה בדיוק נמצאת הסוכרזית וכמה אני רוצה. הוא הביא
שתי כוסות מהבילות שהכרתי טוב מדי, הגיש לי את הכוס שלי ושאל
בחיוך למה אני שותה קפה עם סוכרזית. לפני שהספקתי לחשוב על
סיבה טובה, הוא טען שאני לא שמנה בכלל. כשראה שהצליח להעלות
חיוך על שפתיי היבשות, הוסיף: "וחוץ מזה, בשביל מה את צריכה
דיאטה כשאת מתה?". המשפט הזה גרם לו להשתתק. גם החיוך הקטן שלי
נמוג. לגמתי מכוס הקפה הממותק מדי שלי, הבטתי לתוך עיניו של
תומר ושאלתי "נו, אז איך אתה גמרת?".
תומר כבר לא חייך את החיוך הדבילי שלו. בטון רציני ובוגר,
שהפתיע אותי לטובה, הוא סיפר לי איך בילה את כל חיי התיכון שלו
בהתהוללויות לכל הכיוונים ואיך בסוף התיכון, כשהבין שהוא הולך
לדפוק את העתיד שלו, התחיל להשקיע והוציא ציון גבוה מאוד
בפסיכומטרי. הוא סיפר לי איך לאחר הצבא, במקום לנסוע עם חבריו
להודו, הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה כדי להגשים את החלום שלו -
להיות רופא. קולו נסדק מעט כשסיפר לי על אותו בוקר רגיל, שבו
קם, אכל ארוחת בוקר והתקלח כהרגלו - ונפל לתוך פיר של מעלית,
מהקומה השביעית שבה הוא חי. לא יכולתי להישאר אדישה לצירוף
המקרים. סיפרתי לו על מה שעבר עליי, ונדמה לי שראיתי דמעה
מבצבצת בקצה עינו כשהגעתי לנקודה הסופית בחיי, שהייתה דומה
להחריד לשלו.
"אז מה אנחנו עושים עכשיו?" שאלתי לאחר שסיימתי את סיפורי,
לוגמת עוד לגימה מכוס הסוכרזית שלי.
"אני לא יודע", השיב תומר, "אני באמת לא יודע".
"יש לי משהו לשאול אותך", אמרתי והנחתי את הספל שלי על השולחן,
"זה לא מדכא אותך קצת להיות פה?".
"אני לא יודע," תומר גירד בראשו והתיישב לידי, "אני לא יודע
איך להרגיש".
"לא חסר לך כל הקטע הזה, של מגע עם אנשים, של שיחות עם אנשים,
של בעלי חיים, של שקיעות?".
"אף פעם לא אהבתי שקיעות", חייך אלי תומר.
"גם אני לא", חייכתי בחזרה.
"את יודעת שלחברה הראשונה שלי קראו נועה?", הוא שאל.
"אתה יודע שלחבר הראשון שלי קראו תומר?", שאלתי בחזרה.
"באמת?", תומר היה מופתע.
"לא", עניתי, "האמת היא שלא".
תומר העביר יד בשערי. "יש לך שיער יפה", אמר, "אפילו כשאת
מתה".
"זו הדרך שלך להתחיל עם בחורות? להגיד להן שיש להן שיער יפה
כשהן מתות?"
"שלא תדעי", הוא חייך חיוך מבוייש, "זה המשפט הקבוע שלי".
חייכתי גם אני. הוא כבר היה קרוב אליי ויכלתי להרגיש אותו נושם
עליי. הוא עצם את עיניו ואני עצמתי את שלי. הרגשתי אותו מקרב
את פניו אליי.
ופתאום נשמע פיצוץ.
פקחתי את עיניי אבל מכיוון שהכל היה מכוסה בעשן סמיך עצמתי
אותן בחזרה והשתעלתי בכבדות. לא הרגשתי את מגעו של תומר יותר.
לאחר כמה רגעים של ישיבה בעיניים עצומות הרגשתי שאני משתעלת
פחות אז פקחתי את עיניי.
מסביבי היה פרוש חוף ים ענקי שלא יכלתי לראות איפה הוא נגמר.
ממולי נמצא הים. השמש בדיוק שקעה. הבטתי לכל הכיוונים וניסיתי
למצוא את תומר אבל לא היה שם אף אחד. ציפור אחת עפה מעליי
ולבסוף נחתה לידי. קירבתי אליה את ידי אבל אז היא עפה משם.
קמתי על רגליי והתחלתי להסתובב על החוף, מחפשת אנשים, מחפשת את
הבית שלי, מחפשת את תומר. רגליי טבעו בחול הדק תוך כדי
שהתהלכתי ברחבי החוף. לא היה שם כלום. שום נפש חיה, חוץ מאותה
ציפור שהמשיכה לעוף. אז נזכרתי שבכיס האחורי של מכנסיי יש לי
מראה, שאותה אני תמיד לוקחת איתי לכל מקום. הוצאתי אותה
במהירות והבטתי בבבואתי. מהמראה נשקפו אליי החול שהזהיב לאור
השקיעה, השמיים הסגלגלים, הציפור שלי, אבל לא אני. לא הייתי לי
בבואה. "אלוהים", אמרתי ונתתי למראה ליפול מידי. פתאום הבנתי
הכל. פתאום הבנתי לגמרי שאני מתה. שאני לא הולכת לחזור שוב
לעולם הקודם.
התכופפתי באיטיות והתיישבתי על החול. כל חיי עברו לפני. נזכרתי
בחבר הראשון שלי, תומר, שלקח אותי לחוף הים ונישק אותי מול
השקיעה ואחרי זה נפרד ממני. נזכרתי שרק בגללו לא סבלתי שקיעות.
נזכרתי שאיחלתי לו שימות מוות מביש ונורא, משהו כמו - משהו
כמו, למשל, ליפול לתוך פיר של מעלית.
עצמתי את עיניי ופקחתי אותן שוב, רק כדי לבדוק שהשקיעה עדיין
נמצאת מולי. היא דווקא נראתה נחמדה, השקיעה, צבעונית כזו
וגדולה. הכל היה נחמד, כשחשבתי על זה. אף פעם לא הייתי
אופטימית, אבל עכשיו בעצם לא הייתה לי סיבה להיות פסימית.
חייכתי אל השקיעה והיא חייכה אליי בחזרה, אל דמותי הבלתי
נראית. עצמתי את עיניי ונרדמתי מולה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זהו, עד עכשיו
שתקתי


גרפומן הסלוגנים
בתשובה לשאלה
כמה זמן הוא לא
דיבר


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/00 7:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועיה וולק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה