הושיט לה יד מרופדת היטב, אפשר? קד בכובד ראש, ונקש קלות
בנעליו כמנהג הגברים של פעם. הרחבה הייתה ריקה מאדם, גם
התפאורה לא התאימה לריקוד, אולי. התרוממה ממקומה, מותחת חצאיתה
ומזקפת קומתה, הושיטה זרועה והניחה אותה על כתפו. ניסתה לחייך
אבל יצא עקום כאילו עומדת לפרוץ בבכי עוד דקה. נחפזה להיחבא
בזרועותיו החסונות. לרגע נדמה לה שהם מסתחררים לצלילי ואלס אבל
הנה זה נתחלף בטנגו איטי וענוג כמו אז בימים אחרים ורחוקים.
הביטה לתוך עיניו עמוקות. לא הייתה יכולה למצוא משהו יותר
מתאים ממנו. שזוף, בלורית מתבדרת קלות, מאפירה בצדעים, תחילתה
של כרס, רגלים חסונות והזרועות משורגים ספוגי שמש ואוויר
חופשי. נתנה לזרועותיו לאחוז בה בחוזקה ולסחוף אותה בסיבוב
ארוך ומתפתל. נשימתה נעתקת וראשה עליה סחרחר.
במרחק, מול שמים כהים רק מתאר עיר מהבהבת לתוך נהר מיושן
ואפל. שכחה כיצד הגיעה לשם אבל לא הייתה מוטרדת יתר על המידה,
כבר לא. אירועי הימים האחרונים היו מהירים מכדי לזכור את כולם,
גם לא חשה צורך יותר להחזיק את הכל בקופסת הזיכרון, הגיע הזמן
לשחרר את החבל חשבה, לתת לנהר לזרום בקצבו. לא תמיד ניתן לזרום
עם הזמן והלב. אז הגיע הזמן לוותר. |