"הוי, זה נורא להיות חכם כשאין תועלת בדבר.
ידעתי זאת היטב ואלמלא שכחתי לא הייתי בא...
תן לי ללכת,
יהיה לשנינו קל יותר לשאת את משאנו אם תסכים".
(אדיפוס המלך, 316-321)




"רציתי לכתוב משהו מיוחד
משהו שינצח את כל מי שיקרא אותו.

חשבתי מה לכתוב...
חשבתי על משהו שפשוט לא תבינו.
נשמע מוזר? למה שארצה לכתוב משהו שלא תבינו...
נתחיל מהסיבה שבגללה לא תבינו אותו.

לא בגלל שאני המצאתי אותו או שאני סתם אבלבל לכם את המוח
בשטויות שתחפשו בהם סדר לשוא, אלא בגלל שבאמת אני לא ממש מחזיק
מכם, כן כן. נראה לי שאם אתחיל לכתוב על מנטיקה למשל, אתם לא
תבינו כלום, קל וחומר אם אערב את זה עם מיסטיקה ומגיה, ולכל זה
אחבר את התת מודע שפרויד נתן לנו מתנה (אגב, באותה הזדמנות רק
אבקש שמי שיראה אותו יסגור איתו חשבון...). אין צ'אנס שתבינו,
אני לא מחזיק מכם כאלו, ונראה לי שאני מדייק.

בכל אופן, חשבתי גם לנסות משהו רגשי, משהו שיחשוף סתירות
קוגניטיביות שלא תוכלו להסתדר איתם. איזה דיסוננס-קוגניטיבי
שכזה. לתקוע אתכם.

קוראים יקרים, כולכם, שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני חושב
שאתם טפשים, אני פשוט חושב שאני יותר חכם, יותר מורכב, יותר
מתוחכם. חשוף מכם לאמת שמסתתרת עמוק בתוככם.
אני חושב שכל המשחקים הרגשיים שלכם הם הצגה, כולם. אתם באמת לא
ממש מפותחים, לא מבחינה אינטלקטואלית ולא מבחינה רגשית. ועוד
תקחו בחשבון שאתם מיצגים את העשירון העליון של ההשכלה
בארצנו... נורא.
במה נענשתי שנפלתי ביניכם.

אז אחרי קורס מעמיק אצל אתגר קרת ודומיו התחלתי לכתוב
יצירות... יצירות? שטויות ליתר דיוק. אבל אתם קניתם את זה.
התחלתם להכניס לתוך כל שורה משמעות שצצה בדמיון שלכם. הכנסתם
את עולמכם הפנימי לתוך כל מילה שכתבתי, חשבתם שאתם מבינים
אותי. התיימרתם להיות יותר חכמים אך מה שקרה הוא ההפך הגמור.
נחשפתם במערומיכם.
אלו מכם שלא כל כך מודעים לעצמם רגשית אף לא הצליחו להכניס את
עולמם הפנימי למילותי ונשארו ברמה של ילד קטן שרואה אותיות
ובטוח שאלו הם צורות גרידא.
נו, מילא. מה אעשה... זה הרי אתם בסופו של דבר."



כאשר סיימתי לקרוא את שכתב על דף הנייר נשמט האקדח תחת ידי
וכדור שנפלט הגיע הישר אל חדרי ליבו הלא כל כך מפותח של איש
השכל והרגו במקום...