השעה 8:30 בבוקר.
עיניים עדיין חצי עצומות. ישנתי כל הדרך ברכבת. כך שהנופים לא
הלכו והשתנו עבורי - פתאום ת"א.
שוב הרגשת הפחד, נשימות כבדות וכאב בחזה.
אילו יכולתי לעצור את הזמן הוא היה עומד בין 2 ל- 4 לפנות בוקר
כשאתה מחבק אותי מתוך שינה.
האם אני הולכת לאבד אותך שוב ?
לעיר הזאת, לחדר הזה שלי - אין שום משמעות עבורי.
עוד זמן קצר אני אתחיל לחפש בעצמי מקום להתחזק ממנו.
האם ראית את הפחד בעיניים שלי ?
ל"אני אוהב אותך" שלך יש חיים קצרים בתודעה שלי. אם המילים היו
דבר מוצק הייתי אוגרת אותן, או מחזיקה אותן חזק חזק.
ואני שואלת את עצמי איך לאגור אותן במחשבה שלי, בהרגשה.
שוב התחושה שכל יום הוא היום האחרון איתך. שתיכף לא נהיה.
אסור שתמצא את המכתה הזה.
אני נזכרת בתמונות מבאר-שבע - משפחות מתנדנדות על ערסלים אחרי
יום עבודה. אוכלים אבטיח בערב קיצי, ומסביב ריח של חופש.
אני רוצה ליפול עלייך. לבכות לךולבכות ולבכות. ושתציל אותי.
אני רוצה להתנדנד איתך בערב של קיץ..
אני מחפשת בית