תמיד אהבתי בלוז.
שחור מחוספס שחודר לך לנשמה, שולח אותך בטיל היישר אל
ניו-אורלינס.
הממ אולי בעצם זה רק תגובה מואחרת של הצבע עור שלי פה.לא אולי
לא.אני מבולבל,
כותב מהר כותב לאט כותב על כלום.סתם עוד שירבוט פלצני של
מתיימר.או שלא, נו טוב לא יודע.
מדליק סיגריה.שאתה עייף הם נגמרות לך תמיד מהר ועכשיו הזמן
אצלי באוטו-פיילוט, והוא לא מתכוון לעצור. תמיד אמרו לי שיום
אחד אני יתעורר זקן ויראה שהחיים שלי פשוט תקועים, ותמיד
צחקתי.
אבל עכשיו אני שותק, כי אני חושב שזה לאט לאט קורה.נו טוב נהיה
כנים זה כבר קרה.יש לי את ההחלטות המפגרת האלה לפעמים, או
תמיד, או אף פעם.
אני סתם הזייה של ראש מופרע.
אני עוד שורה בשיר של בריטני,
אני כלום.
אני הכל.
אני אלוהים.
אני בראתי במו ידי מליוני יצורים שחורים, קטנים, מופרעים, חסרי
מרות, קופצניים, שרצים לאכול לך את כל שארית ההגיון במטח של
פורנוגרפיה הרסנית.
ואני מתעורר.
חוזר לישון.
לא יודע מה הולך ומה רץ. התחלנו עם בלוז?? נו טוב אז בלוז
וניו-אורלינס ורגעים של עצמי בתור ילד במיטה עם ווקמן ושירים
של זמרים שחורים עם קול צרוד ונעים.
יושב על קצה של רציף הא?
אבל שום סירה לא עוברת יותר.
לא בשבילי.
אני פיספסתי את המעבורת.
אני מפספס אותה.