קם אדם והולך לו,לתומו באמצע הרחוב שפתאום ההמחשבה הבאה צצה:
אין לך חיים.
אין לך משפחה,
אישה,
עבודה,
כלום.
פשוט כלום.
והוא ממשיך ללכת לו האדם ככה לטייל ברחובות עירו עד שהוא רואה
בפינת רחוב נגן כינור.
הוא מתקדם לעבר נגן הכינור והוא שומע ממגינה מקסימה שאימו
הייתה מזמזמת לו בילדותו.
ועיניו של האדם מתחילות לדמוע בעוד זכר אמו עליה השלום עולה אט
אט וצף למול עיניו.
וכך האדם מתיישב לו ליד אותו נגן כינור,הקרוי לו מיכאל לצורך
העניין,מתיישב ליד אותו מיכאל ובוכה. נגן הכינור מפסיק את
נגינתו בכדי להגיש לו,לאותו אדם, ממחטה עלובה, שצופנת בחובה
נהרות של עצב ישן, וממשיך בנגינתו.
וממשיך,
וממשיך,
ואותו אדם קם והולך לבית קפה קרוב,כי כבר מתחיל לרדת
גשם,ומתיישב,
ויושב,
וישב.
כבר ניגשה אליו המלצרית, מן חיקוי עלוב ודהוי של אחותה
הגדולה,
כל משאלותיה הרי הן להיות היא,
והאדם מתחיל להזכר שהוא בכלל לא אהב את אימו.
אז הוא קם והולך.