הוא אמר שהוא אוהב אותי. הוא אמר שהוא חוטא בכתיבה. עלי. רציתי
לשמוע נורא, ומתברר שעשיתי טעות איומה.
עם תחביר של ילד בן שלוש והתאמה של ילד בן שנתיים נשמע השיר
עלי, שיר שמתאר את רגשותיו כלפי.
"נו, אז איך?" הוא שאל, נלהב.
ואני, מגמגמת, עניתי כבדרך אגב: "יפה, יש לך עוד?" והוא, מעודד
מתגובתי הלא כנה במיוחד, פצח בהקראת מגילות של שירים, שירים
שכל מה שניתן לעשות איתם, הוא לנגב את ה... או מקסימום לעטוף
דגים. טריים.
ואני, נדהמת משטף דיבורו, שטף השטויות שהוא פולט ברגע, אומנם
חלמתי על חבר מהרהר, נוגה, כותב שירים לאור הירח, אבל זה?!
אבל, אתם מבינים, אני לא יכולה להגיד לו את זה! כזאת אני. בטח
תגידו צבועה, אחרים אולי ינידו בראשם ויטענו "היא פשוט תוצר של
החברה!" אבל אני לא פשוט לא יכולה. אז נאלצתי לשקר. במצח
נחושה.
נחשתי את מצחי, כחכחתי בגרוני, ואמרתי ללא כל שמץ חרטה (אולי
עם קצת שמץ...): "יפה, אתה חייב לפרסם, ויש לי בדיוק את המקום!
מקום באינטרנט, אתר מופלא, בו כותבים המון סופרים ומשוררים
בהתהוות, בדיוק בשבילך! הוא נקרא "פלטפורמה רעננה", ואני אדאג
שיפרסמו את שירייך".
למחרת היום העורך זעוב רמיר (זהו שם הבמה שלו, שם ספרותי
ביותר) כבר פרסם את שיריו באתר, והתחלתי לקבל אי מיילים
נלהבים: "...איזה גאונות!" "... תיאורים אבסטרקטים מדהימים!"
"...רוצים עוד!" "...מאיפה הכשרון?!" נדהמתי מכמות הפניות
לחומר כל כך זוועתי, חשבתי שבי הכישלון, אולי החבר שלי באמת
גאון?!
נקפו השנים, ואיתם הפרסום, לחבר שלי כמובן.
הוא נהיה מפורסם ונערץ, ובזכותו גם אני. בנות נפלו לרגליו,
שדודות, והתבוננו בי בשנאה גלויה, ההערצה סביבו הייתה היסטרית,
ואני עדיין לא הבנתי. נו מה לעשות, לפעמים קשה לי להבין...
יום אחד, הוא הלך לחתום על ספרו החדש בקניון הומה. בין ערמת
בנות נלהבות הייתה אני, "המשגיחה", והיה ילד קטן, בלונדיני,
שחיכה בתור בנימוס, ללא ספר בידו. כשהגיע תורו, הוא ניגש את
החבר שלי ואמר: "רק רציתי להגיד לך שהשירים שלך מסריחים!" הוא
עצר, ובהיסוס חזר: "ממש ממש מסריחים..." החבר שלי מלמל במבוכה:
"ילד, אתה לא חושב שאתה חוצפן? לך, לך מכאן!" אבל אז החלו
להישמע קולות מכל עבר: "כן, כן, הילד צודק, הוא צודק, השירים
שלו באמת מסריחים, הם באמת מסריחים..." כולם צעקו בערבוביה,
ואז, נערה אחת שלבשה מסטיק ולעסה מיני, אמרה בנחת, בצעקה: "אז
מה, אבל הוא עדיין שווה!" בן רגע התחדש התור, והחבר שלי,
המאושר באדם, חתם לכולן באותו הנוסח:
      בהאבה מרובית עד סוף האופק,
                                 דניאל הר זהב
אז נכון, הוא לא יודע לכתוב, הוא גם לא חכם במיוחד, אבל הוא כל
כך שווה.