[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי אופיר
/
אז זה לא עכשיו

תמיד הייתי הבחורה הזו שלאף-אחד לא ממש אכפת ממנה. כלומר,
הייתי מוזמנת למסיבות, בנים היו מציעים לי לצאת... אבל לא ממש
בשביל להיות איתי. אתם מבינים, כשאבא שלכם הוא בעלים של בנק,
זה מסובב את כולם על האצבע. יש כמויות של כסף שאף-אחד לא מצליח
לתפוס, וכולם יוצאים מזה הקנאים הכי נוראיים בעולם. מילא זה,
אף-פעם לא הפריע לי שמבקשים ממני לשלם על אנשים אחרים. כסף לא
חסר לי, וחברים גם לא. מה שהתחיל להפריע לי בסופו של דבר זה
המצב החדש הזה שנקלעתי אליו, והייתי רוצה שפשוט יעלם. אבל אני
לא אזרוק לכם הכל בפנים. תנסו פשוט להבין בעצמכם.





המסיבה היתה רועשת. כאילו הזיז לי, הלכתי רגע לדי-ג'יי ואמרתי
לו שהשכנים כועסים. הוא התקרב אלי וצעק, מבין כל ההמולה שהיתה
מסביב "מה?". צעקתי חזרה שהשכנים כועסים, אבל הוא הראה סימני
מצוקה קשים, אז ויתרתי. בגלגול עיניים ונפנוף ביד שאומר "לא
משנה..." הסתובבתי אחורה והסתכלתי על האנשים. אין ספק, מסיבה
דגולה. לא רואה איך הייתי יכולה להרים מסיבה יותר טובה מזו,
תוך ארבעה ימים בלבד, ובלי שום הסתבכויות. מזל שאבא שלי בחו"ל,
אחרת הוא היה מנסה להתערב. פעם קודמת שזה קרה באה המשטרה ותפסה
את כל "מכונות הבועות" שהוא הזמין מראש, לפני שטס לאילת. חבל
שהוא לא חקר יותר לעומק, אחרת הוא היה מגלה ש"מכונת בועות" זה
שם נרדף אצלם ל"נרגילות עם הרבה גראס". לא נורא. כשאבא שלכם
הוא בעלים של בנק גדול, אין בעיות עם שום גורם חוק במדינה.
השוטרים באו והחרימו את כל הנרגילות, אז הלכתי למי שנראה לי
הכי ותיק שם - בחור גבוה ושמן מאוד עם זקן ושפם מחוברים, עבים
ולבנים ואמרתי לו שפשוט הזמנו את הקבוצה הזו, והיא הביאה את
הנרגילות, ולא אנחנו, מארגני המסיבה, הבאנו אותן. הוא הביט
מסביב מצומצם עיניים ואמר "בסדר, בסדר,". אחרי כמה דקות כל
השוטרים נעלמו וחזרנו להתמסטל קלות.
המסיבה הנוכחית הרבה יותר טובה. כנראה שגראס זה כמו סיגריה
רגילה בשבילנו, אז התקדמנו. אבל לא יותר מדי. בכניסה השומר
ששכרתי - בוריס (או כמו שהוא מוכר אצלנו באזור "בוריס
שורף-שדה") תפס שני חבר'ה עם חלקים לבאנג וכמה מזרקים. הוא קרא
לי ושאל מה לעשות איתם. החלטתי לא להכניס אותם למסיבה, הפעם.
אמנם הבחור הגבוה מהשניים היה ממש חתיך, אבל זה לא מה שהיה חסר
לי במסיבה - אז שילך לעזאזל.

חזרתי למסיבה והאורות הבזיקו כתגובה לטראנס עצבני שנשמע ברקע.
עברתי לחצר ושם היה ענן של עשן, פשוט מיתמר מהרחבה אל-על.
פריקים, חשבתי לעצמי. איזה אנשים מוזרים. אני זוכרת את הזמן
שניסיתי להיות אחת כזו. לבשתי רק שחור, או לפחות שילובים של
אפור (השילובים שתמיד היו מלהיבים את אמא שלי, כי לטענתה זה
הראה שאני קצת רוצה להשתחרר מהדיכאון, לא שהייתי בכזה). גם
קניתי לי מעילים ארוכים כאלו, צבעתי את השיער מבלונד לשחור,
הסתובבתי עם קולרי-ניטים שונים ומשונים, ועישנתי המון. לבסוף
היתה תאונה מצערת שכללה את הברך שלי וניטים של בחור אחד
שהתמזמזתי איתו במועדון אפלולי - ומאז אני די נזהרת מכל העסק
הזה.

יד תפסה בכתפי הימנית. זו היתה יעל, והיא כנראה היתה יותר
שתויה מכפי שהיא היתה אי-פעם. היא חייכה והרחתי את האלכוהול
ממנה. היא צעקה בעיניים עצומות שהיא צריכה אויר. החזקתי לה את
היד והובלתי אותה החוצה מהבית.
כשהיינו בחוץ, שמתי לב להמון זוגות שמתגפפים להם על הדשא.
שיהיה להם לבריאות. הלכתי עם יעל עד לצד האחורי של הבית
והסתכלתי עליה טוב. היא נראתה שפוכה לחלוטין, שלא לדבר על זה
שהיה לה מין כתם שחור מסביב לעין. בהתחלה חשבתי שזה האיפור
השחור שלה שנמרח, אבל פתאום, עוד לפני שהחלפנו מילה אחת, היא
נפלה על הרצפה והתיישבה, מתייפחת ומכסה את פניה עם הידיים.
התיישבתי לידה וחיבקתי אותה.
"מי עשה לך את זה?" שאלתי בעודי מתנדנדת איתה על האדמה. היא
המשיכה לבכות, אז ליטפתי את ראשה. לאחר שעה קלה נראה לי שהיא
נרגעה ושאלתי אותה שוב מי עשה לה את הפנס בעין.
היא שפשפה את עינה הלא-פגועה ואמרה, בקול סדוק ושברירי "אני לא
יודעת..." ומשכה באפה.
"איך את לא יודעת מי נותן לך אגרוף בפנים, יעלי?" אמרתי לה
ברוך, למרות שרציתי לצעוק עליה שהיא לא מגינה על עצמה מספיק.
"קיבלתי את זה במקרה... נתקעתי בארון בסלון שלך..."
היא ניסתה לגעת עם היד בזהירות בעין הנפוחה שלה, אבל לא נתתי
לה ותפסתי אותה.
"יעלי," לחשתי לה, "שתינו יודעות שזה לא מה שקרה, וזו לא הפעם
הראשונה שזה קורה לך כשאת שיכורה," החזקתי לה את יד ימין בין
שתי ידי. "יעלי, איתן מרביץ לך?"
היא פערה את עיניה לרווחה, וזה נראה רע מאוד מבעד לפנס
השחור-סגול הזה. העין שלה היתה מצומצמת ודמעה, ואז היא התפרצה
בבכי שהתחיל במילה "כן".
חיבקתי אותה חזק-חזק.





התפרצתי חזרה למסיבה רותחת מכעס. רציתי למצוא את איתן ופשוט
להרוג אותו. מהרגע שהוא ויעל נהיו חברים הוא מכה אותה. אבל הוא
איכשהו תמיד מכה אותה רק כשהוא שיכור, והיא תמיד סולחת לו על
זה, כנראה. פעמיים כבר הלכתי ודיברתי איתו. אמרתי לו שיזהר
כשהוא שותה, שינסה להוציא לחצים בחדר-כושר או מקומות כאלה, כדי
שהם לא יתפרצו לו באלימות דווקא כשהוא שיכור. הוא אף-פעם לא שם
על מה שאמרתי לו. אמרתי לכם, אני הבחורה הזו שלאף-אחד לא אכפת
ממנה, וגם לא ממה שהיא חושבת.
רצתי לקומה השניה והתחלתי להתרוצץ בין החדרים, צועקת "איתן!
איתן!" ולא מצאתי אותו. חזרתי למטה מהר במדרגות, ולא שמתי לב
לפחית הבירה שהיתה מוטלת לה, רטובה כולה, על מדרגה באמצע הדרך
למטה, בגרם המדרגת הלולייני.
העולם התהפך פתאום, ואז הרגשתי מין כאב ממש ממש חזק בגב, ואז
עבר בכל הגוף שלי מין רעד כזה והרגשתי שאני מתדרדרת במדרגות
למטה. ניסיתי לצעוק ולא הצלחתי, ואז התנגשתי עם הראש בפרקט של
הקומה התחתונה והכל התערפל מהר ונעלם.









לחצתי על כפתור העצור של הוידאו והתמתחתי. בחוץ כבר היה אור
חזק של בוקר. עוד לילה בלי שינה עבר לי ולא ממש רציתי ללכת
לבי"ס. בכלל לא רציתי לרדת לקומה התחתונה. קמתי מהמיטה באיטיות
ונסחבתי לאט לשירותים הצמודים לחדר שלי.
עשיתי את הרוטינה הרגילה של צחצוח שיניים-שטית פנים-בליעת
כדורים-בליעת גלולה וחזרתי לחדר להתלבש.
עמדתי אחרי זה מול המראה ואמרתי לעצמי שזהו, זה היום האחרון
שאני אתלבש בו ככה. זה עסק שלוקח הרבה זמן. גם ג'ינס שחור וכבד
עם שרשרת ארוכה וכבדה מחוברת לארנק, גם חולצה ארוכה ושחורה, גם
מעיל ארוך ושחור, גם נעלי-צבא כבדות ושחורות, גם מסקרה
ואיי-ליינר שחורים בעיניים וגם קולר ניטים. כל לילה אני הולכת
לישון ואומרת שזו הפעם האחרונה שאני מתלבשת ככה, וכל בוקר אני
קמה מהמיטה ואומרת אותו הדבר, אבל אני לא יכולה לשלוט בזה. אני
מנסה ללבוש דברים יותר צבעוניים וכל הזמן מחליטה שזה משמין
אותי, או מנמיך אותי, או גורם לי להיראות כמו אסיר
במחנה-כפייה. יצאתי מהחדר ונעמדתי בכיוון המדרגות, והרגשתי איך
שוב אני מתאבנת במקום, ושוב העולם מתחיל להחשיך מסביבי. התחלתי
לצעוד לאט וקרוב לקיר. נעמדתי מול המדרגות, החזקתי חזק את
המעקה ולקחתי נשימה עמוקה ואת הצעד הראשון, שוב. ירדתי לאט
ובזהירות מדרגה-מדרגה עד שהגעתי בערך לחצי הדרך ואז שוב
נעצרתי, כשהבזקים אדומים מופיעים ונעלמים אל מול עיני באויר
הסובב אותי. התישבתי על המדרגה והרגשתי את הגוש הזה בגרון.
החנקתי אותו וגנחתי בכעס עצמי. הקמתי את עצמי בכוח לאויר,
והלכתי שוב את הדרך עד למטה. לבסוף, כשנגעו רגליי ברצפת קומת
הקרקע, הרגשתי איך הגוש הזה בגרון מטפס לו למעלה מהר והתחלתי
לבכות. התיישבתי ונתתי לדמעות לזרום כשאני במקביל מכה את הברך
הימנית שלי, דבר שהעביר בי זרמים חדים של כאב לאורך כל הגוף,
בצמוד לעמוד-השדרה.                                          

לבסוף נרגעתי, קמתי והלכתי לדלת. לפני שיצאתי הבטתי במראה
וראיתי את המראה המוכר של אותן פנים עם איפור כבד ושחור נוזל
מהעיניים עד לסנטר.


הדרך חזרה מבי"ס התלוותה במזג-אויר קר מאוד. בשלב מסוים התחיל
לטפטף גשם. בהתחלה הוא היה חלש ומציק, אך התחזק עם הזמן. ראיתי
מסביבי את כולם רצים למצוא מחסה, ורק אני נשארתי ללכת על
המדרכה, נרטבת עד לשד-עצמותי. לבסוף הגיעו הרעמים החזקים מאוד
וברד התחיל להכות לי בראש. בשלב זה רצתי אל מתחת לעץ גדול שהיה
בהמשך הרחוב, שראיתי שעומד מתחתיו רק מישהו אחד. רצתי בצליעה
קלה עד שהגעתי למחסה המיוחל והתחלתי להתנער מהמים.
"היי, מיכל," אמר הבחור שלידי. "אני רואה שאת עדיין לא מבינה
שהחורף הגיע," הוא חייך.
"היי, נתי, אני רואה שאתה עדין מפחד מגשם" הגבתי לו במרירות.
"אאוץ'," הוא אמר והיה אפשר לשמוע שהוא משועשע מהתגובה שלי.
הוא שוב חייך לעברי. מין חיוך שובה כזה, כאילו יש לו את כל
הסיבות בעולם לחייך.
הגשם המשיך להכות באדמה, והמרזבים של הבתים השונים הרעישו בקול
הקבוע שלהם. טיפות חדרו מבעד לעץ וטפטפו עלינו. פתאום הגשם
נפסק. אנשים התחילו לצאת מהמחסה שמצאו לעצמם וללכת מהר לדרכם,
אבל אני נשארתי במקומי כי היה לי קר. הרגשתי שנתי מסתכל עלי
שוב. "תגיד, אין לך מה לעשות?" שאלתי אותו והקול שלי רעד
מקור.
"לא ממש," הוא אמר, "רוצה לבוא אלי?"
הייתי בשוק. איזה חוצפן! ישר מתחיל איתי? זו פעם ראשונה שהוא
מדבר איתי בכלל, מה נותן לו את הזכות...
"תוכלי להתקלח, אני אביא לך בגדים מאחותי. אם את רוצה, כלומר,"
הוא שוב חייך.
הסתכלתי מסביבי וראיתי שמתחיל שוב לטפטף, ומרחוק שמעתי רעמים
מתגלגלים.
"נו, טוב," אמרתי והוא רק הסתובב והתחיל ללכת לצד השני של
הכביש. עקבתי אחריו ופתאום הבנתי שהוא גר ממש קרוב.
"אתה צוחק עלי?" צעקתי "אתה גר כל-כך קרוב ולא אמרת לי
מההתחלה?!" הוא פשוט פתח את הדלת של הבית, נכנס פנימה, פנה אלי
ואמר "ההצעה עדיין בתוקף, אם את רוצה."
מה לעשות, זה היה יותר מפתה מללכת הביתה בגשם, אז נכנסתי
פנימה.





שמונה חודשים אחרי, ואנחנו עדיין חברים. לאחרונה אני מרגישה
שהקשר הזה מתקדם לשום-מקום, ואני לא מבינה למה. אנחנו הולכים
כל שבוע לסרט, תמיד אצל אחד מאיתנו בסופשבוע. הבילוי האהוב
עלינו היה מועדונים ובתי-קפה. כל יום כמעט בבית-קפה השכונתי,
ולפחות שלוש פעמים בחודש לאיזה מועדון. אני עדיין הייתי חובבת
של מועדונים חשוכים ואפופי עשן, אבל נתי העדיף מועדונים מלאים
באנשים מתודלקים במי-יודע-מה וטראנסים חזקים. כך שיצא שלרוב
היינו הולכים למועדונים שהוא אהב, ופחות לאלו שאהבתי. הוא גם
טען שהאוירה במועדונים "שלו" מדליקה אותו יותר. אצלי זה היה
ההפך. זה אמנם איזשהו קונפליקט, אבל לא מה שיגרום לאהבה שלנו
להפסיק מלהתמשך.
מה שכן, לאחרונה אני חוטפת מין חזיונות משונים כאלו. כשאני
ערה. זה מאוד משונה. בפעם הראשונה שזה קרא הייתי עם נתי
במועדון מהסוג שהוא אוהב, ולרגע הלכתי לשירותים. כשעמדתי
בשירותים מול המראה וניסיתי להסיר את המסטיק שנתקע לי בשיער,
שמתי לב לקולות של גניחה מכיוון אחד מתאי השירותים. בהתחלה זה
שעשע אותי, במיוחד שקצב הגניחות התאים לקצב הדפיקות על הדלת
שבו מתוך התא. לאחר שהצלחתי להוציא את המסטיק המגעיל מהשיער
שלי הסתיימה המלאכה של שני הנאהבים בתא השירותים, והם יצאו
החוצה מחויכים ומבולגנים. שערה של הבחורה היה פזור והיא נעצרה
לפני היציאה וסידרה את הקוקו שלה, ואז נעלמה בקהל והבלגאן
שבחוץ.
שטפתי את ידי והתכוונתי לצאת מהשירותים, כשפתאום משהו מוזר
קרה.
הרגשתי מין דקירה כזו בברך, ואז לחץ חזק בראש. עצמתי עיניים
וניסיתי להירגע, וכשפתחתי אותן שוב לא הייתי בחדר השירותים.
בהתחלה היתה לי סחרחורת ולא הצלחתי להבין כלום ממה שקורה
סביבי, אך באיטיות חזרתי לעצמי, וראיתי שאני יושבת בחדר שינה
של נתי.
הסתכלתי על הברך שלי והיא דיממה ממש קשה. נראה שחלק מהדם כבר
נקרש, אבל עדיין נזל הרבה על כל הרגל שלי. המראה של הדם לא עשה
לי הרבה טוב, ואני חושבת ששוב התעלפתי, כי כמה זמן אחרי זה
התעוררתי, שכובה על המיטה, והרגשתי מין לחץ משונה בברך הפצועה.
קמתי לישיבה וראיתי שהיא חבושה.
ליד המיטה, על כסא מול מחשב, ישב נתי ותיקתק. הוא היה עסוק
באתר כלשהו. לא הצלחתי לראות מבעד לערפל שהיה בעיניי, אבל נראה
לי שראיתי שם מגן-דוד אדום.
ניסיתי לקום מהמיטה וכאבה לי הברך בפתאומיות כל-כך, שנפלתי
חזרה עליה בצעקה. נתי לא זז מהמקום. הסתכלתי על הגב שלו ושאלתי
"מה קרה?". הוא לא ענה ולא כלום. קמתי לאט ובזהירות והתקרבתי
אליו. נגעתי לו בכתף והוא עדיין לא זז. התרחקתי מעט בפחד. למה
הוא מתעלם ממני? מה זה הקטע הזה?
פתאום הוא קם מהמקום והסתכל על המיטה במבט מודאג, ואז יצא
מהחדר ושמעתי אותו יורד במדרגות.
הסתכלתי על המיטה ולא האמנתי למה שראיתי.
מעל המצעים והסדינים, חבושה בברך, ישנה - שכבה יעל.
התכופפתי לכיוונה. ראיתי שהיא נושמת. היא לבשה חצאית שחורה עם
ריצ'רצ'ים אדומים, מאוד דומה לשלי. בעצם, בדיוק כמו שלי.
התחלתי ללכת אחורה באימה, ויצאתי מהחדר. הלכתי לכיוון המטבח.
מרחוק ראיתי את נתי רוכן מעל הכיור. כשנכנסתי למטבח הסתנוורתי
מהחזרי האור שבאו מהארונות הלבנים. כנראה הייתי מעולפת יותר
מדי זמן, שאפילו האור הכי חלש מסנוור אותי עכשיו. נתי התיישר
והתיישב על כסא. עמדתי מולו ונופפתי בידי לשלום. הוא בהה ברצפה
ונראה ממש אובד עצות. התיישבתי מולו וראיתי שהוא עדיין לא שם
לב אלי. תהיתי אם הוא בהלם-קרב, או משהו דומה, או שאולי הוא
פשוט מסומם.
"אני מקווה שיש לך סיבה מספיק טובה להתעלם ממני," אמרתי
בהחלטיות, "ושיש לך תירוץ מצוין למה יעל שוכבת על המיטה שלך."
"מה אני אעשה," שמעתי אותו לוחש, אבל לא לכיווני. הוא לחש
לעצמו. הוא ממש לא ראה אותי לידו. משהו באמת מאוד משונה קורה
כאן. "לעזאזל.." הוא אמר ודפק אגרוף לשולחן.
נבהלתי כשהוא עשה את זה. בכל שמונת החודשים שלנו יחד לא ראיתי
אותו מתעצבן ככה.
קמתי והלכתי חזרה לחדר. התיישבתי על הרצפה והשענתי את ראשי על
המיטה. חבר שלי מתעלם ממני. הרגשתי את הדמעות שוב מציפות את
גרוני. אני שקופה כאן, ויש לו מישהי אחרת על המיטה, והוא לא
שומע אותי, והיא מעולפת...
פתאום הרגשתי נשימה על אוזני השמאלית.
"יש גבול לחופשיות שאני יכול לתת לך," אמר נתי. הקול שלו הדהד
לי בראש כמה זמן...


ואז התעוררתי.


זה היה החיזיון הראשון שהיה לי. זה קרה אתמול בערב. לא סיפרתי
את זה לנתי, אחרי שקמתי מרצפת המועדון הרטובה וחזרתי אליו.
אמרתי לו שהשפריצו עלי מים מהברז. הוא חייך בערך והמשיך לרקוד,
מצמיד אותי אליו, מלטף לי את הגב בחושניות.

חזרנו אליו הביתה. ההורים שלו היו בסופ"ש בקפריסין, אז היה לנו
את כל הבית לעצמנו. נכנסנו לג'קוזי מיד כשנכנסנו לבית. שנינו
הסרחנו מסיגריות בצורה שלא-תיאמן, אני הייתי רטובה כולי ממה
שקרה במועדון, ונתי הזיע נורא. אמבטיה נראתה לנו הדבר הכי טוב
עכשיו.
נשכבנו שנינו בשני הצדדים של הג'קוזי. הנחתי את הראש שלי אחורה
על דפנות האמבט ונתי הפעיל את הבועות. זה היה מהג'קוזים
הרציניים. לזה לא רק היו בועות, היה לו גם את הסבון המיוחד.
נרגעתי והרגשתי את הראש שלי מתחמם מהאדים ומהחום של המים.
התחלתי להתעופף בין שינה לערנות. נתי התקרב אלי ונשכב מעלי.
הוא החל לנשק לי את הצוואר וללקק קצת את אזני הימנית. צחקקתי
קלות ונעשה לי יותר חם, במיוחד כשהרגשתי אותו בתוכי פתאום.

אחרי חצי שעה יצאנו מהג'קוזי, התנגבנו והלכנו לחדר. באמצע הדרך
נתי הציע להכין תה, אז אמרתי לו שיעשה את זה. נשכבתי על המיטה
בחדר שלו ונרדמתי מיד, עם חיוך מרוח על כל הפרצוף.

התעוררתי לקול התקתוק של מקלדת לידי. הברך שלי שוב שלחה אותות
כאב לכל אורך גופי. הסתכלתי על גבו של נתי, כשהוא עסוק במחשב.
קמתי למצב ישיבה וראיתי את שתי כוסות התה לידו. שתיהן היו
ריקות לגמרי.
"מתי שתיתי תה?" שאלתי במריחות-משהו כשאני עדיין מעופפת. נתי
לא ענה. "נתי?" שאלתי ופתאום הרגשתי שמשהו נוגע לי ביד שנשענת
על המיטה. קפצתי החוצה מהמיטה וראיתי שוב את יעל. שוכבת, עם
ברך חבושה ומדממת. הסתכלתי לכיוונו של נתי. הפעם הוא הסתובב
אלי וחייך.
"נ.. נתי?" גמגמתי. "מה קורה פה?"
הוא המשיך לחייך. אותו חיוך שהיה לו כשנפגשנו לפני שמונה
חודשים מתחת לעץ ליד הבית שלו, כשירד גשם.
"אז," הוא אמר וקולו נשמע אפל מהרגיל, "מתחילה לפחד?"
פערתי את עיניי לרווחה בפחד. הרגליים שלי התחילו לרעוד והרגשתי
את הפאניקה גואה בי. נתי קם מהכיסא שלו והלך לאט לכיווני. "אז
איך זה לא-להיות, הא?"
"על מה אתה מדבר?" שאלתי וגיליתי שאין לי לאן ללכת יותר.
נדחקתי לפינה בין הארון לדלת, "תסביר לי מה קורה פה!" צעקתי
עליו.
"זה פשוט מאוד," הוא אמר ונעצר במקום. עומד. "את לא קיימת."
הרגשתי שאני הולכת להתפוצץ מכעס. "מה זאת אומרת 'לא קיימת'??
מי אתה בכלל? תפסיק לשחק איתי נתי, זה לא מצחיק!"
הוא התקרב עוד צעד.
"את באמת לא מזהה את הפנים שלי?" הוא שאל פתאום ברוגע. "את
באמת לא זוכרת מה קרה לפני תשעה וחצי חודשים?"
"לא,"
"זוכרת את המסיבה אצלך בבית? המסיבה הגדולה עם הסמים? המסיבה
שנגמרה כי נפלת במדרגות ומתת?"
הגוף שלי התאבן במקומו. "מתי?"
"כן. נפלת מהמדרגות ושברת את המפרקת. הראש עצמו נפתח בגלל
הפרקט בקומה התחתונה ואיבדת המון דם. נסדקה לך הגולגולת. לא
שזה שינה משהו, כי המפרקת הרגה אותך קודם. לא זוכרת?"
זכרתי.
"אני זוכרת. אבל לא נהרגתי מזה! מה, איך אני יושבת איתך כאן
ו.. ו..."
ופתאום זה הכה בי.
"זה העניין, מותק. את לא יושבת כאן ומדברת איתי. כלומר, את כן.
אבל לא מבחירתך. זאת שם..." הוא הצביע על יעל, "היא נפלה היום
כשהיינו במועדון ונפצעה בברך, ואת כרגע סתם מפריע לי פה,"
"על מה אתה מדבר?" שאלתי בקול מבולבל לחלוטין, "הלכת איתי
למועדון היום!"
הוא הביט בעיניו החומות בי וראיתי את ניצוץ השיגעון הזה
בעיניו. ראיתי שהוא הולך להתפוצץ עוד רגע קט, אז תפסתי את עצמי
בידיים ויצאתי בריצה מהחדר. הוא רדף אחרי וקצת אחרי סוף
המסדרון הצליח להדביק אותי וקפץ, כשהוא תופס לי בכתפיים בדרך
ונופל יחד איתי על הרצפה. הוא קם מעלי. גנחתי מכאב כשהברך שלי
פגעה שוב ברצפה. הוא הרים רגל אחת והניח אותה על הקרסול שלי.
לא יכלתי לזוז.
"מאז שנפלת במדרגות כי היית כל-כך מרוגזת ורצית להרביץ לי אני
סובל אותך!" הוא הרים את קולו ממש חזק. "שמונה חודשים ועוד לא
קלטת את הרמזים מסביבך?!"
התייפחתי וניסיתי לזוז הלאה ממנו, אבל הוא לחץ על הקרסול שלי
ממש חזק. "על מה אתה מדבר?" צעקתי עליו "איזה רמזים?"
הוא התכופף לכיווני, "את לא מציאותית, מותק. את חלום אחד גדול
שרודף אותי כבר שמונה חודשים!"
כשהוא אמר את זה הרגשתי רעד נורא בגוף, כאילו הייתי עשויה מתכת
כבדה ושני אלקטרומגנטים עצומים התנגשו בי. כל עמוד-השדרה שלי
נרעד, הראייה שלי היטשטשה וצפצוף חזק מאוד הרעיש את אוזניי.
הוא התכופף ונשכב מעט מעלי, מחזיק את הזרועות שלי הלאה ממני עם
שתי ידיו.
"נמאס לי כבר," סינן בארס, "כל הזמן אני רואה אותך. כל הזמן,
בסך הכל מה עשיתי? מה קרה שצריך ליפול עלי מצפון כמוך?"
הבטנו אחד לעיניים של השני. הוא התנשם והתנשף חזק ונראה שהוא
משקיע המון מאמץ כדי להחזיק אותי על הרצפה. החיוך המטורף שלו
נעשה ממש אפל ומפחיד. טיפת רוק טיילה על שפתו התחתונה וצנחה לי
על הגרון. עיניו החלו מתרוצצות לכל עבר, מחפשות כנראה במה לחסל
אותי, אם זה בכלל אפשרי בתור חלום. חלום בלהות, אולי. המחשבה
הזו - שכל מה שקרה לי בשמונה וחצי חודשים האלו היה רק בתוך
הדמיון שלו, ושכל מה שעשיתי היו רק דברים שהתת-מודע שלו יצר
בשבילי... המחשבה הזו גרמה לי לרתוח מזעם. בעוד הוא סורק את
הרצפה מסביב, הבטתי מטה לאורך גופי וראיתי את אחד המפלטים
העיקריים, בצורת ברך, כואבת ומדממת אמנם, אבל כזו שיכולה ליצור
כאב רציני בעצמה בלתי-מבוטלת.
נשמתי חזק ובעטתי לו בביצים. הוא עף מעלי ונחת קצת יותר גבוה
מאיפה שהוא היה מקודם. ניצלתי את ההזדמנות שהוא צועק בקול גבוה
במיוחד כדי להתפתל מתחתיו וניסיתי לקום. לידי ראיתי גרם מדרגות
שמוביל לקומה שלמטה. אם אני אגיע למטה - הוא בטח לא יצליח לזוז
עם כזה כאב -  אוכל לברוח מהבית ו.. ולא יודעת מה לעשות. פשוט
לא להיות כאן.

קמתי, ונפלתי מיד. לא הצלחתי להחזיק את עצמי לבד עם הברך
הפגועה. החזקתי במעקה והרמתי את עצמי מעלה, ונגררתי עד
למדרגות. פתאום תפסה אותי יד בקרסול. צרחתי ונפלתי על הרצפה.
נתי, או שאולי איתן, או שאולי שניהם יחד, תפס אותי ומשך אותי
אליו. תפסתי יד אחת בקצה של מדרגה, וביד השניה עמוד-מעקה שכזה.
הוא היה עגול ונוח לתפיסה, וזה נתן לי מספיק אחיזה בשביל
להתנגד למשיכות של נתי. בסוף הוא הצליח לקום ושלח רגל לדרוך לי
על הבטן. אינסטיקטיבית תפסתי אותה וניסיתי להתנגד לו. הרגשתי
שאני לא יכולה יותר - שכל כוחותיי אוזלים והנה עוד רגע הוא
בועט לי חזק בבטן, כשקלטתי שהוא בעצם עמד רק על רגל אחת, ליד
שתי הרגליים שלי. תפסתי אותה עם הרגליים וכרכתי אותן סביבה.
הוא הביט בי בבעתה וצעק "את לא מבינה שאם אני הולך - גם את
הולכת?". הוא ניסה לשחרר את רגלו והעביר את משקלו קדימה.
"לפחות אחד מאתנו באמת ייחסך מהעולם!" צעקתי והוספתי
להעברת-המשקל שלו את הדחיפה שלי. הוא מעד מעלי, החליק על המעקה
עם החזה והתגלגל במדרגות.
שמעתי את הגוף שלו נופל ממדרגה למדרגה. חבטות כבדות על פרקט.
ואז עוד שמעתי אותו צועק והכל נדם. מהחדר שבו ישנה יעל נשמע
רחש ושמעתי אותה שואלת "איתן?" בעייפות. בינתיים הרגשתי איך
אני מתנדפת לאט לאט מהעולם הזה. הרגל שלי החלימה במהירות
מדהימה, הרגשתי שאני מתחילה לרחף באוויר. הכאב נעלם, הגוש
בגרון התפרץ החוצה שוב, אבל הפעם לא מפחד או עצב. כמו שאמרתי,
אני הייתי הבחורה שלאף אחד לא ממש היה אכפת ממנה. כמה אירוני
שדווקא מי שהיה אכפת לו הכי הרבה, רצה להיפטר ממני.
נו, טוב. לפחות זה הדדי.







טוב, רק רציתי להגיד שזה הניסיון הראשון שלי לכתוב סיפור קצר
שמתמקד יותר ביצירת מתח אמיתי. לא יודע כמה טוב יצא לי, ואני
באמת מאד רוצה תגובות. אז אם יש לכם מה להגיד, וגם אם אין -
בבקשה תכתבו, שאני אדע שלפחות הגעתם עד לפה.:)
תודה רבה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לעולם לא
מת!







הסלוגן מדבר


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/2/02 10:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי אופיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה