אני יושבת כאן עכשיו, וחושבת. אני לא יודעת על מה לחשוב ולמה
בכלל אני יושבת כאן , כי אני בכלל אמורה לפגוש אותו עכשיו. הוא
מחכה לי ואני יודעת את זה, ובכל זאת אני עדיין כאן , יושבת
ובוהה בהשתקפות העגולה שלי במראה. אף פעם לא ידעתי שככה באמת
אני נראית.

לא כל כך הרבה פעמים יצא לי להסתכל על עצמי במראה. פשוט לשבת
ככה, רק אני והמראה ולתקוע את העיניים עמוק בתוך ההשתקפות
המאוד חדירה. לפעמים הייתי רק עוברת , חולפת לידה בזמן
שהתלבשתי אחרי המקלחת , או התפשטתי בבוקר כדי להתארגן וללבוש
את המדים. זה מצחיק שאני קוראת לזה מדים, כי אחרי הכל אלו
בגדים שאני לובשת לעבודה , והם שלי. אבל הם נראים כל כך לא
שייכים אליי, לגוף שלי, לבן אדם שאני. והמראה, זה נראה לי
כאילו היא תמיד הייתה שם, מביטה בי במקום שאני אביט בה.

אבל עכשיו אני יושבת כאן, ומסתכלת, יש בזה משהו נעים אבל מצד
שני אני ממש מבועתת. אני מרגישה שזו הפעם הראשונה שאני מסתכלת
על עצמי באמת, שמישהו מסתכל עליי, ואני לא רוצה לזוז. אם אני
אזוז אני אהרוס את התמונה, אני אהרוס למראה. המכשפה משילגיה,
תמיד חשבתי שהיא נורא רעה ואנוכית , אבל פתאום הבנתי למה היא
כל כך רצתה מראה, הבנתי מה היא הרגישה ברגע שהעיניים שלה נפגשו
עם העיניים של המראה. אני יודעת , זה היה ראי קסום, אבל זה ממש
לא משנה כי עכשיו אני מרגישה את הקסם.

הוא מחכה לי, אני יודעת שהוא מחכה לי. אוף, סוף סוף יש לי
מערכת יחסים נורמלית ואני לא זזה. עד עכשיו החיים שלי היו
מורכבים מסטוצים מזדמנים עם בחורים שפגשתי בכל מיני מסיבות.
במועדונים מפוקפקים שאליהם הייתי יוצאת לפעמים אחרי יום מתיש
בעבודה. הייתי משתחררת ,יוצאת ,מקפיצה כמה טאקילות וחוזרת
הביתה במונית. אלכוהול עוזר לי להשתחרר, זה מרגיע אותי, פתאום
אני יכולה לרקוד, לדבר עם בחורים. לא נראה לי שאני אצליח
להתחיל לרקוד עם בחור אם לא שתיתי קצת לפני. לא היה לי מועדון
קבוע אליו הייתי הולכת, פשוט הייתי משוטטת לי ומוצאת מקום שלא
נראה לי יותר מידי צפוף אבל עם מוסיקה טובה. הייתי נכנסת ,
קונה לי משהו לשתות, אם לא טאקילה אז-"Fuzzy Navel" - מיץ מנגו
עם וודקה. זה דווקא טעים.
את רוג'ר דווקא לא פגשתי כשהייתי שיכורה. זה היה יום שחברות
שלי באו לקחת אותי מהעבודה, אני חושבת שזה היה יום האהבה.
"בואי תצאי , תפסיקי לעבוד כבר, תמצאי מישהו יהיה לך כיף." הם
לא עשו את זה בתדירות גבוהה, ככה להתפרץ למשרד שבו עבדתי
ולגרור אותי איתם למועדון. אני בכלל לא יודעת אם היו חברות
אמיתיות שלי. כבר מזמן אני לא מנסה להבין מה זה חברות אמיתית ,
אני לא מאמינה בזה, כנראה מניסיון. הסכמתי ללכת איתם בתנאי שהם
לא יישתו עד כדי הקאות עליי. אני לא הייתי שותה הרבה, ואף פעם
לא הגעתי למצב של הקאות בגלל יותר מידי אלכוהול במערכת. הייתי
שותה עד שהייתי מגיעה לסחרור קל , השלב של ההשתחררות היה מגיע
ושם הייתי עוצרת , זה הספיק לי. בכלל לא הייתי בן אדם מוגזם,
"הכל בגבול הטעם הטוב" האמרה הנדושה שאמא שלי תמיד אומרת לי.
את האמת שזה לא כל כך נכון, כי כן עם שתייה אף פעם לא הגזמתי
אבל אוכל אני אוהבת. לפעמים אני אוכלת כל כך הרבה שהבטן שלי
כואבת ואז אני מרגישה אשמה. אני לא יודעת עם אני שמנה או לא.
אבל זה דווקא מעסיק אותי , יותר משזה צריך להעסיק אותי כל
העניין הזה של משקל. זה משהו יום יומי כזה לחשוב עליו, איך אני
נראית. נורא שטחי , זה ברור לי, אבל זה מעסיק אותי אם ארצה וגם
אם לא אני לא ממש יכולה לשלוט בזה.
דווקא ביום ההוא כשיצאתי עם החברות שלי בכלל לא התחשק לי
לשתות. אבל חברות שלי קנו לי "Kahlua Milk" - זה היה די מגעיל
כי היה בזה הרבה יותר מידי חלב, וזה קצת גרם לי לבחילה בסופו
של דבר. המוסיקה הייתה ממש לא משהו, אבל בכל זאת רקדתי כי לא
רציתי לשבת בצד כמו איזו פטטה, ובאמת שאני אוהבת לרקוד. לפעמים
אני רוקדת עם עצמי בסלון, שמה במערכת משהו שכיף לרקוד איתו ,
לפעמים מוסיקת עולם , לפעמים עברי, ואני פשוט רוקדת. אבל לרקוד
במועדנים זה שונה. כי כשרוקדים במועדון תמיד מסתכלים לצדדים ,
בודקים את השטח, במיוחד כשאת לבד. אני רוקדת והעיניים שלי
בעצמאיות גמורה מסתובבות לי בתוך חוריהן ומנסות לקלוט גירויים.
רוג'ר ממש לא היה גירוי, הוא ישב איזה חצי שעה ליד הבר והראש
שלו היה מופנה לכיוון המנוגד לרחבת הריקודים. נראה לי שהוא שתה
בירה, אבל אני לא בטוחה. אני חושבת שיש משהו חמוד בבחורים
ששותים בירה, אולי העובדה שהם פשוט עוצרים ב-7% אלכוהול עושה
לי את זה, מעין תמימות שכזו.
זה היה כבר די מאוחר כשפתאום ראיתי שאני רוקדת לי במעין
מונוטוניה שכזו בלי בכלל לשים לב שאני נמצאת בפינה שונה
לחלוטין מחברותי על רחבת הריקודים. התחלתי ללכת לכיוונם
כשפתאום נתקלתי בו. מה פתאום הוא קם פתאום מהבר? ונתקל דווקא
בי? העיניים שלנו נפגשו רק לשנייה ואני המשכתי ללכת בלי לשים
לב שהלב שלי קפץ שם לרגע.

אני חייבת לעשות משהו עם עצמי. אני לבושה ואפילו שמתי שחור
בעיניים. נכון עוד לא שמתי אודם וגם לא סידרתי את השיער אבל יש
פה משהו מרתק בתוך המראה הזו. מתי עצרתי והתחלתי לחשוב? אה, זה
היה בגלל השחור בעיניים. אני שמה פס שחור בעיניים כי זה גורם
לי להראות קצת שונה, קצת יותר מיסתורית. אני אוהבת את המראה
הזה. אני חושבת שהתחלתי להתאפר כשהייתי בכיתה ט. אני לא יודעת
אם זה נחשב מאוחר או מוקדם, אבל אני יודעת שבהתחלה זה היה רק
למסיבות של הבית ספר, או לאירועים מיוחדים. הייתי משתמשת בפס
שחור לעיניים שאמא שלי קנתה לי , ואודם שזכיתי בו באיזו הגרלה
נראה כשטסתי לאירופה באחת החופשות עם המשפחה. זה מצחיק, כי אני
לא חושבת שהצבע של האודם ההוא התאים לי בכלל, אבל בכל זאת
מרחתי אותו על השפתיים כי זה היה איפור.

אני לא חושבת שנראיתי כל כך טוב באותו הערב. לבשתי את החצאית
שתמיד הייתי הולכת איתה לעבודה ופשוט החלפתי חולצה למשהו
שמצאתי בארונית שלי במשרד. היה לי חלום כזה שיום אחד אני אעשה
את זה עם מישהו במשרד שלי. ככה, על השולחן כמו שרואים בסרטים.
הוא יבוא אליי למשרד , ויהיה מאוחר בלילה ורק אני אהיה שם ,
מחכה לו. ואנחנו נתעלס בתשוקה עד שבסוף הוא ישכיב אותי על
השולחן ושם נעשה את זה. לא, זה פרוע מידי. אבל זו פנטזיה כזו
שעולה לי בראש דווקא בימים שבהם אני חוזרת הביתה מוקדם. לבית
הריק שלי. כמה רציתי שהוא יהיה יותר מלא, יותר מלא בי.

הוא זה שהתחיל לרקוד איתי, וזה דווקא היה נחמד. בהתחלה חשבתי
שזה רק יהיה רגעי, חשבתי שאולי הוא עוד אחד מהבחורים האלו
שמתחילים לרקוד איתך ואחרי שיר אחד עוברים לבחורה הבאה, או
חוזרים אל הבר לעוד משקה. אבל הוא הפתיע אותי , רקדנו ביחד,
הוא דווקא לא נראה רע בכלל.
אני לא יודעת איך הדברים התפתחו אבל אני זוכרת שהוא הציע לי
לצאת החוצה לשאוף קצת אויר צח (אויר צח, מילא, בעיר המזוהמת
הזו). הסכמתי למרות שהיה לי די נעים בתוך המועדון.
דברים זרמו, התפתחו, ובכלל לא הייתי שיכורה. למען האמת עד
שפגשתי אותו הייתי בבאסה רצינית, או יותר נכון אדישות כי באמת
כבר נמאס לי מהשיגרה החולנית שהחלה עוטפת אותי באותו הזמן.
החלפנו טלפונים , זה הוא שביקש. הוא גם זה שהתקשר יום אחרי זה
כדי לשאול אותי מתי אנחנו יכולים להפגש שוב. אנחנו רק דיברנו
במועדון ודווקא לא הרגשתי שהוא בן שיחה מדהים. אבל אמרתי לו
שיום רביעי יהיה מצוין. מאיפה באה לי האופטימיות הזו, הגישה
החיובית הזו, קלטתי שלא השתמשתי במילה מצוין כבר הרבה זמן.
הפגישה הראשונה שלנו הייתה טובה, למרות שהגעתי בחצי שעה איחור.
אני אפילו לא יודעת למה. אני חושבת שזה בגלל אי הסדר בתוך הראש
שלי, יש לי יותר מידי מחשבות שם בפנים וקשה לי לסדר אותם באופן
נורמלי. אף פעם לא התיימרתי להיות נורמלית אבל אני חושבת שיש
אנשים שחושבים שאני די שטחית . אני לא חושבת ככה. זה שאני לא
מתחילה שיחות פילוסופיות עם כל בן אדם שאני פוגשת זה לא אומר
שאני לא עמוקה. עם רוג'ר דווקא הייתה לי שיחה מאוד עמוקה באותה
פגישה ראשונה. הוא שאל אותי אם אני מאמינה באמת. אמרתי לו
שאנשים צריכים לפתח אמת, ושאין אמת אחת.

נראה לי שאני אשבור את המראה הזו. היא יותר מידי מסוכנת לדעתי.
זו הפגישה החמישית שלנו ועוד לא הבאתי אותו אליי הביתה. למה יש
לי כאלו קשיים. הוא אמר לי שהוא רוצה לקחת אותי לדירה שלו ואני
יודעת שאני מאוד רוצה ללכת . סוף סוף יש לי משהו, יש לי מישהו
והנה אני לא מסוגלת לקום מפה.
טוב, גם ככה זה עוד לא אהבה מצדי זה יכול להסתיים פה. אבל אני
לא רוצה, אני יותר מידי מפחדת להתחיל ולגמור. למה הוא חזר
לרקוד איתי? למה הוא היה חייב לעשות לי את זה?
אני מחזיקה את הכוס ביד שלי,  מול המראה, אני רואה את הגבות
הלא מסודרות שלי, את הצלקות הקטנטנות שנשארו לי מהאקנה של גיל
ההתבגרות. עשרים כדורים יספיקו. רק לבלוע, לעצום עיניים ולקוות
לטוב. גם ככה אני לא אוהבת אותו עדיין.
תאשימו את המראה.