מה?!?!!? מה לעזאזל אני עושה פה?!?
אני רוצה לצרוח לעולם, לשחרר את הייאוש. מחניק צרחה בעשן
סיגריה, מכבה אש בעשן, סותם את הפה. כל זעמי מתכלה בהקשת
האותיות. כל זעקה נואשת נטבעת באות ועוד אות. זו הצרחה שלי, זו
התהודה האינסופית של נשמתי, קופצת וחוזרת בין פסקאות, קורעת
אותי לחתיכות ומתמצה בהקשה על קלידים. גם אם אצעק אתם לא
תשמעו. מהבהב בין יום ליום, לא מצליח לתפוס ממשות, המציאות
חומקת מבין אצבעותיי. נאחז ברגעי אושר ורגיעה. ידי חלשה
ורועדת, עייפה מלהילחם. עתיקה היא ידי, עול שמונה עשר שנותיה
הקשות מורגש. ומה הן שמונה עשר שנים לאדם? הנם כהבהוב, וכבר
עכשיו אני מרגיש מרוקן, מבוזבז. תקוע במרוץ שלא נגמר, לא רוצה
להפסיד, לא מאמין שאפשר לנצח. אני נאלץ לתכנן את חיי לפני שאני
מבין את עצמי. חיי מוכתבים בתבנית קבועה מראש, עם חוקים ותקנות
שאינם ידועים ומובנים לאחד כמוני. רוצה לברוח, אבל רגלי קשורות
בשטר ניר מקושקש. רוצה לברוח, אבל הפחד מאפסות משתק את גופי.
אני לא רוצה להיעלם.
אנחה חומקת מגופי, חציה יפחה. אנחות, ובפרט כאלה שהנן חצי
יפחות, הן טאבו בעולם הכופה שמחה עליך. עולם שמנסה לתקן אותך.
אני מרגיש כרץ מרתון אשר קו הסיום מתרחק ממנו תמיד. לא משנה
כמה אמשיך לרוץ, הקו רק מתרחק, חומק ממני. למה אני ממשיך לרוץ?
תנו לי לנוח, רק לרגע. אני רוצה לשבת מתחת לעץ פרי ולעשן
סיגריה. לשתות ממי המעיין וליהנות מרוח היער. אני רוצה לישון
עד מאוחר ולהבריז מהעבודה. אני רוצה לשכוח שיש מחר ולא להיזכר
לעולם.
אני רוצה לעוף.
זה נדוש וזה לעוס. כמו כל דבר שאעשה או אחשוב עליו. על הכל
חשבו, את הכל עשו. אני נעלם בין אינסוף אנשים כמוני. יצירתיים,
חכמים, מקוריים. ואני לא אופתע אם אתה או את תקראו את זה,
ותחשבו לעצמכם שזה כל כך נכון. ושזה בדיוק איך שאתם מרגישים.
אפילו הצרחה שלי לא מיוחדת. למה נולדתי כדי להרגיש מת? זקן
בצעירותי, חלש בשיאי? אני רוצה להיכנע, להניח את ראשי ולעצום
עיני. לתת לעולם לעשות לי כרצונו, לוותר. אין דבר שאני רוצה
יותר מהאדישות המוחלטת הזו. אבל כמו שאני לא יכול להפסיק לכתוב
את הבהוב הניר הזה, אני לא יוכל להפסיק מלנסות. לנסות להבין,
לנסות לממש, לנסות.
אני שונא אתכם!!! אני שונא את העולם! אני שונא את עצמי! אני
כועס ואני זועם ואני כאן! תסתכלו עלי קיבינמאט! אש אלף אלפי
להבות בוערת מעיני, ארובות עשן מיתמרות מפי, נהרות של אבן
מותכת זולגים סביבי! אני שונא את העולם שמכריח אותי לחיות ככה,
אני שונא את העולם שמכריח אותי להתחרות ככה, אני שונא את העולם
שעשה אותי כל כך כועס! כל כך שונא! אני שונא את העולם שאטם
אותי כל כך שאני אפילו לא יכול לבכות עכשיו! מסיכה קפואה על
הפנים שלי ואני רוצה לבכות, רוצה לצרוח! תנו לי לשחרר את הכאב!
אני לא יכול יותר! תנו לי משהו! כל דבר!
תנו לי ללכת בלי חרטה...
תנו לי להרגיש שעשיתי משהו עם עצמי!
תנו לי לפחות לסיים יצירה אחת בצורה מושלמת.
מושלמת?
אין דבר מושלם. בטח שלא אני. מה אני בכלל? אני הרבה מהזה וקצת
מההוא? אולי ההפך? ועכשיו? אני משתנה כל דקה, נשאר קבוע במקום.
במוקדם או במאוחר החברה בולעת אותך פנימה ושבבי מילים הם הדבר
היחידי שיוצא מחוץ למערכת הסגורה הזו. ובמה הכל מסתכם? כמה
מאות מילים, כמה אלפי אותיות. איך צרחה כל כך חזקה, צרחה
שצרובה בכל אות, נעלמת ממוחכם תוך שעה? יום? האם אני כל כך
קטן? הרי אני מביט בכל העולם, מדוע הוא לא מביט בי חזרה? איך
אפשר לחיות ככה? אני רוצה לצרוח, אבל לא יכול להפסיק לכתוב.
אין לי מוצא אחר, אין לי דרך אחרת. מופע טראגי של אדם אחד,
לקהל של אדם אחד. וכשהצופה הזה ימות, אני אעלם. וכשאלך לישון,
הצרחה תיחנק עמוק, עד הפעם הבאה שבה ארגיש לבד.