"מרבה בדעת מרבה מכאוב"...
למה? למה הייתי צריכה לדעת?
למה הייתי נחושה לחוש?
למה הנטייה לחפור כה עמוק במעמקי הסבל?
מהו הסיפוק? מהו הגמול?
כל יום מתעוררת מחדש ,יודעת ,מודעת ,כואבת.
והכאב ,עוצמתי.
יותר יודעת -עוד כאב.
עוד חווה -יותר יודעת -יותר. הרבה יותר כאב.
כאב של חנק ,כאב של מוות.
מעדיפה לחוות את אותו הכאב פיזית ,כך אולי יהיה לעיניין סוף.
לא ,מה פתאום .חייבת לחקור ,לחפור עמוק עמוק ,להעצים ,להגזים
,
להקצין...
היכן הפרופורציות?
היש תחתית לבור הזה?
תמיד יהיה שפל יותר ,לא קיימת תחתית.
רק עוד עוצמה ,עוד אנקה ,עוד מחנק מוזר בגרון ,
רק עוד בחילה לא מובנת ,צורך להתנתק ,להתעלם ,לברוח.
הצורך קיים ,היכולת רחוקה מלהיות ממשית.
זה מולד?
זה בגנים?
סמים? החרא הזה עשה הכל?
אני חולה. מיוסרת.
מהי הסיבה? מהו ההסבר?
סערת רגשות על לא מאומה.
בוא נרגיש קצת חרא ,אני טובה בלהרגיש.
בוא נתעטה במעטה רחמים עצמיים.
בוא נאהב עד מוות.
בוא נסבול.
מכירה כבר כל כך טוב את הדפרסיה העולה ממעמקי המעיים ,
בכזו אצילות היא יוצאת החוצה ,כל כך בטוחה בעצמה ,חייבת להיות
סיבה.מתעלה אט אט על כל הנאיביות שעוד סררה שם באיזשהו מקום ,
על שנת נפשי המיוסרת ,מעירה אותה ,מעוררת בה את כל אותם פחדים
,את כל אותן מעידות ,את כל אותן ההכחשות.
מעלה היא את כל המודע ,מטיילת גם אל הלא נודע ,
שואלת ,מבררת ,בוחנת עמוק עמוק את החרא הזה.
לכל הפינות הכי חשוכות ,למעמקי התת מודע ,
לכל המסיכות ,לחלומות היא הגיעה ,המחלה הזו.
מזוכיזם?
הנאה?
זה כואב !!! מייסר !!! שורף !!!
לא רוצה עוד לדעת ,לא רוצה לשאול ,לברר ,לחוש ,לא.
מאסתי. |