הכל התחיל בשנת 96' עם שלמה, הבעל של אחותי. אז הם היו רק
חברים. שלמה בדיוק השתחרר מהצבא ואחותי הפצירה בו למצוא עבודה
("יא עצלן אחד").
אחותי ושלמה הכירו בבקו"ם ביום ששלמה התגייס.
אחותי (שכחתי להזכיר שקוראים לה שלי, מצטער), הייתה חובשת
בלשכת גיוס, זאת שנותנת את הזריקות הכואבות האלה כשמתגייסים.
שלמה הסתכל על המזרק ביד של שלי ("אין יותר קטן?") והתעלף. ככה
הם נפגשו.
טוב, אז קודם נספר לכם קצת על שלמה.
שלמה הוא מסוג האנשים האלה שפעם ראשונה (טוב, אז גם שניה
ושלישית) שרואים אותם חושבים שהם "ערסים", אבל הם באמת אנשים
זהב מבפנים שפשוט פוחדים להראות את זה. כשמתקרבים אליו מגלים
את הנפש העדינה שלו. טוב, אולי הגזמתי קצת. מעודנת.
הדבר הראשון שעולה לי לראש כשאני חושב על שלמה זה אמונות
טפלות, וזה מאוד מתקשר לזה שהוא לא חכם במיוחד (נו, טוב, אז
הוא טיפש). תאמינו לי, הוא מביא את זה לרמה של אמנות. אפשר
להגיד שהוא ה"ואן גוך" של האמונות הטפלות. נו, טוב, שוב
הגזמתי. נחום גוטמן. בערך.
למשל - כשחתול שחור עובר מולך מה עושים? יורקים? אצל שלמה צריך
ארבע מוחטות שעוברות ברווח שבין השיניים האמצעיות למעלה על
האדום שב"אדום לבן" במדרכות. ותחשבו מה קורה כשהוא רואה חתול
שחור ואין בסביבה "אדום לבן". כמה שזה משבש את החיים. הוא כבר
פנה לעריה בנושא.
בצבא הוא שירת בבסיס תובלה בתור נהג "סמיטריילר" צבאי. עשה
שלוש שנים ונהנה מכל רגע ("שלי, כמה שאני אוהב את הצבא , כמעט
כמוך").אוי, שלמה, כמה שאתה טיפש, כמעט כמו הצבא.
שלא תתבלבלו, אני אוהב את שלמה כמו אח וכפי שאתם כבר מבינים,
לא משעמם אתו.

באותה תקופה שלי הייתה מוקדנית ב"אחד ארבע ארבע" ובשעות הפנאי
היא כתבה ספר.
הרעיון של הספר היה - "איפה היית כש...?" זאת אומרת: איפה היית
כשרבין נרצח? איפה היית כשמכבי לקחה את גביע אירופה? איפה היית
כשפרצה מלחמת יום כיפור? וכולי. היא עבדה על הספר בהתלהבות בכל
שעה פנויה.
זה בערך הרעיון הכי מטומטם לספר במאה האחרונה. התיאוריה שלי זה
ששלמה הקרין עליה מהטיפשות שלו, כי היא בדרך כלל מאוד חכמה.
שלי האמינה שהרעיון שלה יתפוס "אתה תראה, זה יהיה רב מכר".
"כן, בטח" אמרתי לה, "ושלמה יהיה מורה לפסיכומטרי במכון שחר".
אחרי שלושה חודשים פיטרו אותה מ"אחד ארבע ארבע" בגלל שהיא
התחילה לשאול את האנשים שהתקשרו "איפה הייתם כשרבין נרצח?"
ולמרות שהיו כמה תשובות מעניינות כמו - "בכוס של האמא שלך"
אמרו לה שהיא מטורפת. הבוס שלה שאל אותה - "איפה היית כשחילקו
את השכל? ואמר לה שתעוף הביתה.
בתוך יומיים כבר נמאס לה לגמרי ששלמה כל היום בבית מול
הטלוויזיה, מגרד בביצים מול אמא שלה, ולא נותן לה שקט לשבת על
הטיוטה של הספר.

באותם ימים שלמה פיתח רעיון חדש שהעסיק את מחשבותיו.
הוא לא סיפר לאף אחד אבל היה משהו שמאוד כאב לו והוא חשב שהוא
יכול לעשות משהו בנידון. "ראית מה זה, שלי? כמה תאונות יש
בכבישים. כל העיתון מלא בזה.", "מה כבר אפשר לעשות, שלמה?
תפסיק לחשוב על דברים אחרים. תפתח כבר מדור דרושים!".
לאחר כמה ימים שלמה מצא עבודה בתור נהג "מובילית" (המשאיות
האלו שמעבירות מכוניות חדשות מהנמלים).
הרעיון ה"גאוני" של שלמה הלך ככה:
בתור נהג "מובילית" הוא יעביר בערך שלושים מכוניות חדשות ביום
מהנמלים אל סוכנויות הרכב ברחבי הארץ. זה יוצא מעל חמש מאות
מכוניות בחודש. זאת אומרת שחלק לא קטן מהמכוניות שעתידות לנסוע
בכבישי הארץ יעברו תחת האף שלו.
הוא מתכנן לתת לחמש מאות המכוניות האלו טיפול משהו משהו.
("המתוקות האלו לא יעשו תאונה בחיים שלהם"). הוא עדיין לא פיתח
לגמרי בזמנו את הנוסחה המושלמת אבל רק שתדעו שזה היה קשור
בהרבה שיני שום מתחת למושבים חדשים, קפיצות במעגלים, אבקת מרק,
שקיות תה ופסוקים מהתנ"ך.
שלמה תכנן להגיע לשלמות על ידי מעקב צמוד אחרי הרכבים
הספציפיים בתאונות בארץ והתאמה אישית של נוסחאות מיוחדות
לדגמים השונים.
"שלי תהיה גאה בי", עיניו נצצו, כשהוא יצא מהבית ביום הראשון
לעבודה.
בשלב זה שלי כבר סיימה את הספר שלה. היא קראה לו -  "איפה
היינו".
היא כרכה עשרים עותקים, צירפה כמה מילים על עצמה, ושלחה אותם
למוציאים לאור.
היא מצאה עבודה חדשה בתור קופאית בסופרמרקט וחיכתה בציפייה
גדולה לתשובות בדואר.
שלי הייתה מרוצה. היה לה טוב. שלמה כבר עבד חודש שלם והיא
סיימה לכתוב ספר.
כל החיים היא חולמת על היום שבו היא תוציא ספר ועכשיו היא
הולכת להגשים את החלום, ובנוסף שלמה עומד לקבל את המשכורת
הראשונה שלו ואז הם אולי יעברו לדירה משלהם בתל אביב. מה שהיא
לא ידעה הייתה התכנית ה"גאונית" של שלמה שבסופו של דבר..., לא
עכשיו! תקראו עד הסוף.
בהפסקות הצוהריים שלה מהסופר היא הייתה קופצת הביתה לבדוק את
תיבת הדואר.
היא אמרה לעצמה שביום שבו היא תקבל את התשובה החיובית על הספר
היא לא תחזור לאחר ההפסקה לעבודה. באותו יום הכל יהיה שונה
וטוב. ("הציפורים יצייצו והשמיים יחייכו").

שלמה בינתיים היה בשלו, עסוק מאוד בפיתוח ה"שיטה האלטרנטיבית
למאבק בתאונות הדרכים".
גם הוא בשלו חלם על פרסום. הוא ראה את עצמו מתארח בתכניות
טלוויזיה, מתראיין לעיתונים ומקבל את האות המיוחד מראש הממשלה
על ההצלחה המסחררת של השיטה שלו, שהרקיעה שחקים ופתרה את הבעיה
הקשה בכבישים.

ביום ששלי קיבלה את התשובה הראשונה בדואר, שכמו שבטח ניחשתם,
הייתה שלילית ביותר, קרתה תאונה מזעזעת בדרום הארץ, בכביש
שמחבר בין אשקלון לבאר-שבע.
למרבה המזל, למרות עוצמת התאונה שבה שתי המכוניות נהרסו כליל,
לאף אחד מהאנשים בשתי המשפחות המעורבות בתאונה, לא קרה נזק
רציני, אלא רק כמה שברים וחתכים פה ושם. לאחר בדיקה ברשימות,
שלמה גילה שהמכוניות האלו עברו תחת ידיו הדואגות. הוא היה
בשמיים והחליט שהגיע הזמן לספר לשלי.
בהתחלה שלי לא ידעה מה לומר. היא הייתה המומה לחלוטין ("אני
המומה לחלוטין").
הוא דיבר ודיבר והיא הקשיבה והקשיבה ואז התחילה לצחוק. היא
ראתה ששלמה רציני לגמרי ואמרה לו שהיא רוצה הוכחות. שלמה הראה
לה את הרשימות של המכוניות שהוא הוביל ואת המחקר והמעקבים
אחריהם. הוא הסביר לפי איזו שיטה הוא עובד ומה אחוזי ההצלחה
הצפויים. שלי חשבה ששלמה צריך לפנות לעיתון ולספר מה הוא
עושה.

שלי המשיכה לקבל תשובות שליליות מהמו"לים ושלמה המשיך בתכנית
למניעת התאונות.
במכתב השניים עשר ששלי קיבלה הזמינו אותה לראיון. התקווה חזרה
אליה וכשהגיע היום המיוחל היא עלתה על האוטובוס לתל-אביב ונסעה
לראיון בהתרגשות רבה.
בדרך לתל-אביב נהג האוטובוס איבד שליטה בגלל הכביש החלק ונכנס
בסובארו חדשה.
הסובארו התהפכה כמה פעמים ונתקעה ברמזור. זה היה מחזה מחריד
וכולם היו בשוק.
כולם חוץ משלי כמובן, שהרגישה מחויבת להגיש עזרה, בגלל עברה
בצבא.
היא רצה למכונית ההרוסה וראתה בפנים אדם מבוגר, בן 50 בערך,
מדמם ומחוסר הכרה.
בתוך הראש הייתה תקועה לו חמסה. כן, כן, חמסה.
שלי, תוך כדי טיפול, הבינה מאיפה החמסה הזאת הגיעה וידעה ששלמה
יהיה בצרות.
היא אמרה לעצמה שצריך להעלים משם את החמסה ומהר, לפני
שהאמבולנס יגיע.
שלי תפסה את החמסה בשתי הידיים ומשכה בכל הכוח. החמסה יצאה
החוצה ושלי דחפה אותה לכיס. היא הורידה את החולצה וחבשה לו את
הראש. האמבולנסים הגיעו ופינו את האיש לבית החולים. אחרי כמה
ימים, כשהיא ביקרה את האיש בבית חולים, הרופא אמר לשלי שהיא
הצילה את החיים שלו.

שלי לא הספיקה לפגישה באותו היום אבל אחרי ששמעו את סיבת
האיחור נתנו לה צ'אנס נוסף. היא הלכה לפגישה אחרי שבועיים.
המו"ל אמר לה שהספר מאוד מעניין אותו אבל דרוש שיפור ברמת
הכתיבה.
היא הנהנה בראשה אבל חשבה על משהו אחר. על הסיפור של שלמה.
שלי חזרה הביתה והתחילה לעבוד במרץ על הספר החדש שלה - "באמונה
טפלה".

לאחר עבודה נמרצת במשך כמה חודשים היא חזרה אל המו"ל ההוא עם
הספר החדש והוא התלהב מאוד ואמר לה שהיא תהיה מפורסמת.
הספר הצליח ושהה שישה שבועות בראש רשימת רבי המכר ושלי ושלמה
נהיו עשירים.

לפני חצי שנה שלמה ושלי התחתנו וקנו דירה בתל-אביב.
שלמה לא סיפר לאף אחד על התכנית שהייתה לו וכולם חשבו שהספר של
שלי הוא המצאה. הוא הפסיק את התכנית מיד לאחר התאונה עם החמסה
אבל יום יבוא והוא יחזור עם תכנית יותר טובה ובלי חפצים
מסוכנים ("יום יבוא וגם אני אהיה מפורסם כמו שלי").
שלי כותבת עכשיו מחדש את הספר - "איפה היינו", ומקווה שגם הוא
יצליח.

אה, כן, ואני היחידי שיודע את כל הסיפור האמיתי. שלי נותנת לי
ארבע מאות שקל פעם בחודש בשביל שאני לא אספר לאף אחד, אז
חבר'ה, תהיו בשקט. את הסיפור הזה לא שמעתם ממני.
ואל תנסו את זה בבית.