וחשבתי שאני יכולה, מה קרה לי לא מגיע?
אם כולם מסוגלים אין שום סיבה שאני לא, ככה אני חושבת, מציצה
לעולמם של אחרים רק לרגע, לבדוק שהכל איתי בסדר, כן, גם הם
נושמים וכועסים גם הם שמחים ומתאכזבים      ומתאהבים.
ואני מנסה לחשוב איפה נמצאת הנקודה שבה אני נעצרת, אולי נגמרו
האנשים בשבילי בעולם הזה, יש הזדמנויות שלא חוזרות פעמיים ובטח
שלא שלוש.
שוקעת בעולם המנוקד שלי מנסה לראות אותו קצת פחות מאיים, אולי
בגלל זה אני ככה.
אולי כל השקט הזה בעצם מנסה להגיד לי משהו אבל אני כרגיל מסרבת
להקשיב, שחס וחלילה זה לא יהייה נכון.
הכל בא מגעגועים חזקים לתקופה אחרת, טובה יותר, שמחה יותר, אם
אני בכלל זוכרת, אני באמת מנסה.
אפופה בעשן של ציניות זהירה שלא רוצה להעלם, שעון החול אוזל
לאט לאט, הערפל נהייה מעיק יותר, הכל מוזר כל-כך.
אבל למה? אני לא חושבת שהתשובה קיימת איפה שהוא,
אבל לפחות למדתי שיש שאלות שאין עליהן תשובות, לעולם...