אמרו לי פעם שלפעמים כדאי לשבת עם עט ודף ופשוט להתחיל לכתוב
בלי להפסיק. לזרוק על הנייר מה שעולה בראש באותו הרגע. אז
במקרה הייתי מול המחשב והחלטתי שבזמנים מודרניים באמת שזה לא
משנה. אני יכול לכתוב על מיליון ואחת דברים. לכתוב ולפרסם
באינטרנט. מי יקרא את מה שאני אכתוב? מישהו שאני מכיר? אולי,
אבל סביר להניח שלא. במקרה הטוב אני אקבל כמה תגובות ואהיה
מרוצה מעצמי שמישהו בכלל התייחס.
אני שונא להרגיש שיש בי כל-כך הרבה אבל שום דבר לא יוצא.
לפעמים, כשאני שוכב במיטה בלילה, אני יודע בדיוק מה אני רוצה
להגיד. יודע שאם המחשבות שלי יוכלו לעבור באופן אוטומטי
לאינטרנט אני אקבל הרבה תגובות. הרבה יחס מאנשים שאני בכלל לא
מכיר. למה אני צריך את היחס הזה? יש לי הרבה חברים וחברות. אני
לא מחפש תשומת לב. רק רוצה שאחרים ישמעו מה יש לי לומר. אולי
ישמעו וילמדו משהו. אולי ישמעו ופשוט יחייכו. אולי סתם ישמעו
ויעברו הלאה. אולי הטקסט ישאר טקסט ואף אחד לא ישמע כלום.

רגע, לפני שאני ממשיך, מישהו מקשיב בכלל?