במשך חצי שנה הייתה לי את ההרגשה הזאת של ניתוק מעצמי. כמו
שבנאדם נוסע באוטובוס ופתאום מוצא את עצמו  "מתעורר" אחרי שהוא
בהה זמן לא מבוטל בנוף שנשקף דרך החלון, בזמן שהוא בהה הוא לא
היה מודע לזה שהוא מנותק מעצמו.
לי זה לקח חצי שנה. אולי אפילו יותר, הכל התחיל כשחברה שלי
נפרדה ממני, אז התחלתי באמת להינות מהחיים- פתאום התלהבתי מזה
שאני יושב לבד ופותר את התשחץ של מוסף סוף השבוע ביום שישי,
נרקב לבד מול הטלוויזיה, קופץ לחברים, מתקשר לידידות או סתם
קופץ לאיזה גינס עם חבר ועוד אלף ואחד דברים אחרים שסוף סוף
עשיתי, אחרי שנתיים ומשהו- לבד.
האמת היא שזה לא אלף ואחד דברים, למעשה זה רק הדברים האלה, אבל
נו, לפחות זה היה עם עצמי ולא עם מישהי שצמודה אלי 24-7 (פחות,
פחות..).
לקח לי ארבעה חודשים להיות באופוריה מהחיים שלי והכחשה מעצמי
עד שהתחלתי להתמודד ולהבין שהיה לי מזל גדול שהכרתי כזה בנאדם
מדהים. לאחרים זה אולי הרב עובדיה יוסף לי זאת היתה החברה שלי,
לשעבר.
חודשיים נוספים חשבתי, ניתחתי והפכתי כל אבן ביחסים שלנו
כשלמעשה לא היו לי ברירות כי הפרידה באה ממנה. הזמן באמת עושה
את שלו, ככה אומרים, לדעתי זה דווקא עצוב שלכל בנאדם יש מנגנון
ניתוק כזה כמו הזמן או כמו שהמנחמים קוראים לזה "להמשיך את
החיים".
מה יהיה? אני אומר שימים יגידו מה יהיה הסוף של הסיפור, אני
מקווה שהוא יהיה טוב, זה הרי החיים שלי עכשיו.חייב להיות טוב,
לא?