בנעליים עם פלטפורמה מסיבית, שהיא בהחלט לא זקוקה לה, היא חוצה
את כביש האספלט. היא אינה מביטה ימינה או שמאלה. מכונית נעצרת
לצידה בחריקה והנהג מנפנף ידיו בקריזה מהחלון ומקלל קצת. היא
עדיין שקועה בתוך תוכה, כאילו לא רואה אותו ולא שומעת. בכלל,
זה נמשך כבר כמה ימים.

בשבע בבוקר השעון מטרטר, היא שולחת יד ומנסה לכבות, וקול נפץ
מיידע אותה שהיא עומדת לפני יום ממש ממש מסריח, ושזה היה השעון
השלישי שהיא שברה החודש. היא מתארגנת יותר מהר מבדרך כלל,
והולכת לשען. "אי אפשר לתקן." נו אז אי אפשר. היא קונה ממנו
שעון חדש במחיר מופרז מאוד ובשמונה וחצי, באיחור נוראי לעבודה,
היא מדליקה סיגריה של בוקר. היא נשענת אחורה ומניחה רגליה על
השולחן. אם ניר יבוא היא תסבול, כי הוא לא אוהב שהיא מעשנת
בחדר ובטח לא אוהב כשהיא נראית כמו אחת מנערות הליווי שהוא אהב
להזמין כל כך. זה יוצר לו טראומת זיהוי, או משהו שהיא זוכרת
שסיפרו לה פעם שפרויד אמר לפני שהוא מת מסרטן הגרון. ואם כבר
מדברים על סרטן הגרון, היא יורדת לסופר וקונה עוד חפיסת נובלס,
ככה זה כשאין כסף. מסתפקים במועט.
היא עובדת על הניירת וכבר יוצאות לה העיניים מתוך זגוגיות
המשקפיים העבות, אותם התחילה ללבוש בכיתה ו' וכולם צחקו עליה.
זה, הגשר בשיניים העקומות והשיער המתולתל יתר על המידה.
בסוף היום, אחרי נאום ארוך ומייגע בקולו של ניר שנשמע במפתיע
כמו אריק שרון, ואחרי חצי חפיסת נובלס, היא יוצאת בחמש החוצה
מהמשרד עלק, יותר נכון המרצפת, שהעניקו לה לחלוק עם ניר.
היא מגיעה הביתה, מחליפה בגדים למשהו קצת פחות יומיומי,
ומתקשרת לסמדר. זאתי עסוקה, אבל מבטיחה לקפוץ לאן שרק יתבקש
ממנה בעוד שעה וחצי.
היא לא מתייאשת ומחליטה להתקשר לאפרת, ואפרת עונה כשמסביבה
המולת שנטיפי. אפרת בקומזיץ, ומזמינה אותה להצטרף.
היא זורקת על עצמה ג'ינס קצת משופשף ומתחת גרבוני רשת, וגופיית
מחשוף שחורה ויוצאת מהבית בטריקת דלת. רק הנסיעה עולה לה בשתי
סיגריות והיא עוצרת לקנות עוד חפיסה במכולת, וכשהיא מגיעה
לקומזיץ היא מגלה ערמות של ארגזי אלכוהול מאירי פנים וכבד.
שלושה אנשים מתחילים איתה והיא מעיפה אותם הלאה במנוד ראש,
אפילו שההוא עם השיער הצבוע הארוך היה די חמוד. גברים מחפשים
רק סקס והיא לא מחפשת שום דבר, לפחות כרגע, כרגע כבר כמה שנים
מאז התיכון. היא מעדיפה לקרוא לזה נצח אבל זה משווה לה מראה
נורא עלוב.
אפרת מתמזמזת עם החבר שלה מאחורי איזה עץ איפה שחשוך, והיא
דווקא מפריעה להם ואומרת שהיא הולכת. אפרת בוהה בה במבט זועף
כלא מאמינה ואומרת לה "ביי" שיכול להקפיא ביצים של שור אחרי
טיגון בספרד.
היא מבזבזת עוד חמש סיגריות בדרך חזרה עם האוטו, והשילוב של
האלכוהול והסיגריות עושה לה בחילה. כשהיא מגיעה הביתה היא
מוצאת מקק בערך בגודל של אביב גפן, מה שאומר שהוא לא מרשים כל
כך בממדיו, אבל הוא בהחלט לא קטן. היא רודפת אחריו עם קיי 300
ומפספסת עד שהיא בטוחה - מי יודע אולי היא סתם הוזה - שהוא יצא
החוצה מהחור של הביוב. היא סוגרת את כל החלונות וסותמת את חור
הביוב -  מה שלמחרת יתגלה כרעיון טיפשי - ומתיישבת על הספה
הצהובה שקנתה במחיר מציאה בשוק הפשפשים. תחושת הבחילה חוזרת
לתקוף אותה כמו עדר של גנו בצהרים רדופים שמש בקניה, והיא
ניגשת לשירותים להקיא בנחת. הטלפון מצלצל, והיא עושה עצמה כלא
שומעת, מתעלמת, יודעת שיש רק שתי אופציות לצלצול הגורלי הזה.
אחד, אפרת רוצה לצעוק עליה ממש ממש חזק, ויש לה כאב ראש.
שניים, הדפוק ההוא שהתחיל איתה בפאב שבמקרה קוראים לו המיטה
מתקשר, והיא לא מתה לדבר איתו.
המשיבון מצפצף פעמיים והיא מגלה שטעתה בחישוביה, ושזו אמא שלה.
הפולנייה המזדיינת, שממשיכה לקטר למה לבת שלה אין עבודה
נורמאלית-חבר נורמאלי-דירה נורמאלית. הקולות נפסקים ואיתם
ההקאות.
היא הולכת למיטה בלי לצחצח שיניים ולא מצליחה להירדם, ותוך כדי
התהפכויות לתנוחות שונות ומשונות היא חולמת על אביר שרמנטי,
בלי דגש על ה dark and handsome  שתמיד ייחלה להשיג, וגם לא
חייב להיות לו סוס, והוא גם לא חייב להציל אותה מהמגדל בו היא
כלואה. הוא לא צריך להיות עשיר ומתחשב, ולא חתיך היסטרי. נכון
לעכשיו, מתאים לה שיהיו לו זוג אשכים מחוברים לו למפשעה, ושתי
ידיים חזקות.