לשדים של אפרת


טיקל, ספטמבר 1996:

נכנסתי לתוך הג'ונגל. התקדמתי בשבילים הצרים, האפלוליים, השמש
לא מצליחה לחדור את מעטה העלים הסמיך. מעלי צווחות של תוכים
וקופים, וסביבי פרפרים ענקיים עפים, כאילו מראים לי את הדרך אל
העיר העתיקה, שנמצאת שם כמעט אלפיים שנה, חבויה בג'ונגל. הגעתי
למקדש הגבוה מכולם והתחלתי לטפס על סולמות צרים, נאחז בשורשי
עצים. מגג המקדש ניתן לראות למרחוק, ג'ונגל סמיך מאופק לאופק,
ים ירוק שמתוכו מציצים איים קטנים של מקדשים עתיקים, ובו כל
סיפורי הילדות שלי הופכים למציאות. אינדיאנים ערומים וצבועים
ישבו מסביב למזבח, מעליו עמד כהן הדת ומאכלת ארוכה בידו. על
המזבח שכב הקורבן על גבו, ידיו ורגליו פשוקות לצדדים. לא רציתי
להסתכל בפניו, שניות לפני שהכהן יאכל את ליבו בעודו חי ופועם.
מעלי, דאו להן בשלווה ציפורי הטרף, מחכות לקבל את שלהן. לא
יכלתי שלא לקנא בהן. יותר מכל דבר אחר רציתי באותו רגע להיות
ציפור.
הסתכלתי למטה, אל צמרות העצים, לבד בעולם כמו רובינזון קרוזו
על האי, משקיף  על הכל מלמעלה. פתאום התעוררו כל השדים שבתוכי
ואמרו לי לקפוץ. הם דיברו בלי קול בתוך הראש שלי, דוחפים אותי
בכל הכוח למטה, אל הג'ונגל. שני צעדים הפרידו ביני לבין השפה.
עשיתי צעד מהוסס קדימה, כמו מהופנט מהמלחמה שמתרחשת בתוכי. מצד
אחד יצר ההישרדות הפרימיטיבי, הפראי, ומולו השדים שלי, דוחפים
אותי בעוצמה לעשות את הצעד הנוסף, האחרון. ואני כאילו משקיף
עליהם מהצד, על שני הכוחות האלה שנלחמים על חיי. מעלי הציפורים
הביטו בעניין, מחכות שאקפוץ, ואולי שאצטרף אליהן ואהיה אחד
משלהן.
כמו מתוך חלום, התקדמתי עוד חצי צעד, השדים שלי רוקדים סביבי
בריקוד אקסטטי משונה, מנסים להדוף את יצר הקיום, להכניע אותו.
כמו ממרחק של אלפי שנים הלב דפק בתוכי, במקצב של תופי מלחמה
אינדיאנים. הכהן הנחית את המאכלת בתנופה חזקה, עמוק לתוך הגוף
המפרפר מתחתיו. שום צעקה לא נשמעה בשעה שבלע את הלב השלם
והתמוטט לאחור, עיניו מתהפכות בחוריהן. יצר הקיום נעמד מולי,
מנסה בשתי ידיים לדחוף אותי אחורה אל חוף המבטחים. זרמים דקים
של היסטריה נורו ממנו. יכולתי להרגיש את הפחד שלו, את הידיעה
הנוראה שהכל אבוד. כמעט שריחמתי עליו. מאחוריו, מתחתיו,
הג'ונגל קרא לי להצטרף אליו, להצטרף אל הציפורים שמולכות בו,
פורש את זרועותיו הירוקות בתנועה מזמינה. יצר הקיום שמולי נראה
לי פתאום קטן וחלש, כמעט שקוף. הרגשתי שאני יכול לדחוף אותו
מעלי בתנועה אחת קלה. מסביבי השדים שלי חייכו בפנים מנצחות.
פתאום לא ראיתי אותו עוד לפניי, רק הג'ונגל היה שם, קורא לי.
נותרה רק אפשרות אחת.