הוא ישב שם מול המחשב ולא ראה מה כתב. הוא כתב מתוך הלב מבלי
לחשוב פעמיים. ויצא מה שיצא. הוא דיבר על אהבה, חמלה, רגשות של
ידידות שמתגברים והופכים לדברים אחרים שקשה לו להבין או להגדיר
אותם בדיוק, הוא כתב על איך שהם היו ביחד, על הצחוקים שלהם,
החיוכים, המבטים. הוא כתב גם על הנגיעות, שאף פעם לא היו
גדולות. למרות שהוא היה רוצה..
הוא סיים את המכתב בהתוודות והוא אמר שהוא מקווה שזה לא ישנה
שום דבר בינהם...
כשסיים לכתוב הוא שם את המכתב בבקבוק וזרק אותו במימי נהר
הירקון. איש אחד שעבד שם צעק לו אבל לא היה לו איכפת...
למחרת, הוא התעורר כרגיל. טוב לא לגמרי כרגיל.. הייתה לידו את
האישה הזו עם הלבן והוא ניסה לבקש ממנה שתצא מהחר שלו כי הוא
רוצה להתלבש, אבל לא נראה כי הוא יכול להוציא הגה מהפה. הוא
נתן לה להקים אותו ולהלביש אותו ולעזור לו להעלות על כיסא
הגלגלים, ונשאר שותק. הוא שמע מרחוק את אמא שלו קוראת לו והא
ניסה לענות לה ולא הצליח, הוא הרגיש לכוד. לכוד בתוך הכיסא,
בתוך החדר, בתוך הבית. הוא עצם עיניים.



יש לי משימה בשבילכם - לכל מי שקורא את זה עכשיו: תעלו שאלות,
תשערו השערות ותחשבו על המשך לסיפור.. כל אחד עם הדימיון
שמוביל אותו...