היצור

פיסות חיים
רסיסי אישיות
שברי דמות
קרעי כתבים
חצי משניים
וזרקורי במה כבויים
מהווים את היצור הזה
שנקרא
אני.

כמו זבוב
שנתפס במנורה -
הוא נצלה!
אבל לא מסוגל לזוז
ממקור האש.
קשה לו לנשום,
החמצן לא מגיע,
המוח מפסיק לתפקד
כולו מפרפר
מתפתל
ובסופו של דבר,
כמוני,
הוא נכנע.
ידעתי שנמות.

התמונה על הקיר
ברורה.
היא עקומה -
האם גם אני?
האם כשתשבר,
כמוה אהפוך לרסיסים?
פנים כלואות בתמונה
קפואות
הזמן עמד מלכת
וכך אשאר.

אף פעם לא ידעתי
מה קרה לי שם,
מה שכחתי,
בשנת 89
עם אנשים בחלוקים לבנים
ומיטות זזות
וצינורות ופרגודים
וכסא אחד
אפור
שאת גלגליו רציתי לשבור.
שכחתי נשמה;
שכן נשארה שם
ועכשיו אינה.



חציי השני

איני רוצה לעבור יום
מבלי לשמוע את קולך.
איני רוצה לצחוק
מבלי הדהוד צחוקך.
איני רוצה להתענין
בסיפורים שאינם סיפורייך
ואיני רוצה ללכת לקברי -
בלעדייך.


סכר

מה הביא את הפרץ הזה
לעולם לא אדע.
מה שכן ברור
הוא שהסכר פרוץ,
קרשיו מנופצים ומנעולו שבור.
הרגשות זורמים בלי סוף
נשפכים אל תוך הדף,
שירים על חיים, ומוות,
ובעיקר על החיים על הסף.
כבר אי אפשר את הסכר לסגור
לחיים בלי שירה לנסות ולחזור
נותר רק לנסות להבין -
למה עכשיו.
למה אני.


שמי

אני רוצה לראות את שמי
באותיות מוארות
על שערי עיתונים
על שלטי חוצות.
אני רוצה לראות את שמי
מפורסם בכל העולם
מקיף אותי מכל עבר;
אני רוצה לראות את שמי
כתוב שחור על לבן
באותיות דפוס על גבי קבר.

יש רווח
בין הפרסונה הזאת לההיא.
הוא הולך וגדל
מתרחב ונמתח
עד שבסוף
דרך הקרע
אני אפול.

עומדת על הצוק;
אם אקפוץ אין מי שיתפוס.
לא רוצה להתרסק
אבל כפי הנראה מאוחר מדי.
ימינה או שמאלה?
אף דרך לא בשבילי
קדימה, לתהום השכחה
ללא נודע -
לשם שלחו אותי.

מחכה, נואשת,
לשמץ כלשהו של הבנה
לפעולה
במקום כל הכלום הזה.
אני לכודה בתוכו
מבוי סתום;
אמנם הוא שקוף
אבל הוא בכל זאת אטום.
תוציאו אותי!
זועקים החיים
ונאחזים בפתח בשארית כוחותיהם.
אני מאחור
מסביב האוויר נהפך לשחור
הפתח נסגר
ומי שכאן לנצח נשאר
והניוון משתלט.